כותרות TheMarker >
    ';

    renana ron

    שיריי הם שורות הנפש שלי שלעיתים נכתבות ללא הכרה וביקורת ולעיתים נכתבות בכוונה מלאה ועמוקה. הצטרפו אלי במסע אל נבכי הנפש שלי. שלכם - רננה רון :)

    ארכיון

    renana ron - שורות נפש

    חרדת הירדמות ועוד שאלות – סיפור משפחתי [חלק ג']

    4 תגובות   יום שבת, 15/12/07, 21:12
     
    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/12/07 17:26:
      זה דור כזה . מכירה ככה הפכתי לפסיכולוגית...

      renana יקירתי,

      התבגרת מהר לגילך,

      בגלל

      הבנתך שהוריך

      מבוגרים מהורי הילדים האחרים.

       

      בגלל אותה הבנה,

      נכנסה לתמונה

      הפחד מפני

      המוות,

      שיבוא לביקור

      וידפוק

      בדלת

      בית הוריך,

      ויקח אחד מהם

      ןיוביל/ה

      לשערי

      גן-העדן.

       

       

      הרבה סיבות ישנן

      להתבגרות מהירה

      בילדים,

      ואת חשפת בפנינו

      אחת מהן.

       

      סיפור מרגש,

      ומבחינתי

      גם עצוב.

       

      המשך

      שבוע נפלא.

       

       

        16/12/07 11:50:

       

      צטט: pelegtam 2007-12-15 23:04:44

      החרדות, נדמה לי, עוברות אלינו פעמים רבות מהורינו. חרדת ההורים, ככל שינסו להסתיר אותה, מוקרנת אל ילדיהם, וילד רגיש יותר יקלוט אותה ויפנים אותה. כך בין אם ההורים צעירים ובין אם הם מבוגרים. אבל אני מניחה שחרדתך לאביך, שאכן היה מבוגר-ממש, היתה קשורה גם לגילו. ואילו אימך אמנם היתה מבוגרת יחסית לשאר האימהות באותה עת, אבל בסך-הכול לא היתה בגיל "מדאיג", וכנראה החרדה כלפיה נבעה מכך שרק היא נותרה לך בין שני ההורים, והיית עדיין נערה צעירה. אני גדלתי רוב שנותיי עם אם בלבד, ואף על פי שהיתה צעירה למדי, היו שנים שחרדתי לה, מתוך חשש להישאר לבד בעולם.

      את תוהה מדוע לא היית ילדה "מקובלת", ומה היה עולה בגורלך אילו הורייך היו צעירים יותר, או אילו החינוך בבית היה אחר. ואני אומרת: אל"ף, לעולם לא נדע. ובי"ת, זה כבר לא משנה... כי מה שהיה - היה. אבל אני נוטה לחשוב שמלבד מקרים חריגים, מקובלוּת חברתית קשורה יותר לנטיות אישיות מאשר למצב המשפחתי.

      בכל אופן, עולה מדברייך שחשת כי הורייך אוהבים אותך, וזה הרבה מאוד.

      אני מסכימה עימך, כי החרדות שלנו יכולות לעבור לילדינו. אני גם חושבת כי, על אף רצונינו לחנך את ילדינו בדרך שונה מזו שחונכנו בה, בסופו של דבר, המשוב מילדינו כשבגרו הוא בערך אותן הטענות שאנו טענו.

      חשבתי על הערתך לגבי מקובלות ויתכן, כי גם כאן, הצד עימך. על כל פנים, כשהגעתי לתיכון, הדברים השתנו... ולטובה !

      ללא ספק הורי אהבוני, שהרי הייתי עטופה "בצמר גפן", מה שאומר שלא יצאתי לטיולי תנועת נוער [מלבד פעם אחת] ואם כבר יצאתי לטיולים של ביה''ס - אמי הצטרפה. לא תמיד זה היה נעים לי, בעיקר בטיול של  כתה ח'.

      כפי שכתבת באחת מתגובותיך - כל זה אינו רלוונטי עוד לחיי העכשוויים, אלא יותר, כתיבת זכרונות .. אולי לילדיי.

       

      תודה לך תמי !

        15/12/07 23:04:

      החרדות, נדמה לי, עוברות אלינו פעמים רבות מהורינו. חרדת ההורים, ככל שינסו להסתיר אותה, מוקרנת אל ילדיהם, וילד רגיש יותר יקלוט אותה ויפנים אותה. כך בין אם ההורים צעירים ובין אם הם מבוגרים. אבל אני מניחה שחרדתך לאביך, שאכן היה מבוגר-ממש, היתה קשורה גם לגילו. ואילו אימך אמנם היתה מבוגרת יחסית לשאר האימהות באותה עת, אבל בסך-הכול לא היתה בגיל "מדאיג", וכנראה החרדה כלפיה נבעה מכך שרק היא נותרה לך בין שני ההורים, והיית עדיין נערה צעירה. אני גדלתי רוב שנותיי עם אם בלבד, ואף על פי שהיתה צעירה למדי, היו שנים שחרדתי לה, מתוך חשש להישאר לבד בעולם.

      את תוהה מדוע לא היית ילדה "מקובלת", ומה היה עולה בגורלך אילו הורייך היו צעירים יותר, או אילו החינוך בבית היה אחר. ואני אומרת: אל"ף, לעולם לא נדע. ובי"ת, זה כבר לא משנה... כי מה שהיה - היה. אבל אני נוטה לחשוב שמלבד מקרים חריגים, מקובלוּת חברתית קשורה יותר לנטיות אישיות מאשר למצב המשפחתי.

      בכל אופן, עולה מדברייך שחשת כי הורייך אוהבים אותך, וזה הרבה מאוד.

      פרופיל

      renana ron
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      יהושע יוסף - צלם ומשורר

      דבורה ש (debie30) - יוצרת ייחודית

      הבלוג שלי ב-Blogger.com - מוזמנים