לא נעים להודות, אבל אפילו את השם אני לא זוכר.  השם שהתנוסס על שלט מאולתר, דף A4 פשוט, שהודבק על דלתות זכוכית. שם ששמעתי כמה פעמים כשספקים תועים נדדו במסדרון שלנו, מפספסים את המדרגות למשרדים שעל הגג. שם שעורר מעט את הסקרנות שלי, שפעם תהיתי עליו מעט, שאלתי שני מתכנתים צעירים וקיבלתי תשובה סתומה.

כמה זמן הם היו כאן? חודשיים, אולי שלושה. יום אחד אתה מגיע למשרד בבוקר ומגלה תנועה חשודה, ערה, משהו קורה במשרדים הנטושים שמעל ראשך. אלא שעמדו בעזבונם קרוב לשנתיים. אתה מוציא את האף לרחרח, רואה אותם מתקבצים. רואה את החדרים מתאבזרים כמיטב המסורת. מסכי LCD גדולים, כיסאות אגרונומיים להפליא, אפילו התחלה של איזה עיצוב. רואה את הספקים מגיעים, מנחש שהאורחים המעונבים הם משקיעים פוטנציאליים, אולי עורכי דין. ממשיך לתהות, מנסה להבין את הבעיות שהאנשים האלה, שהתקרה שלך חוצצת בינך לבינם מנסים לפתור. רואה את האופטימיות הזו, הנאיבית אולי, את האמונה שהם הולכים לעשות את זה בגדול. מחכה לשלט מתכת שיחליף את ה-A4 שמתחיל להתקפל בקצוות. מחכה לקרוא כותרת קטנה בעיתון, פסקה קטנה ב-the.co.ils.

יום אחד אתה שם לב ששקט שם, אולי כבר לא מעט זמן, בטח פספסת את הרגע המדוייק. אתה עולה במדרגות אל הגג, מביט סביב, נצמד אל הדלת, מנסה לשלוח מבט אל תוך החדרים. ה-A4 כבר לא שם, גם המסכים והכיסאות. שוב המשרדים ריקים. שוב מחכים להבטחה הגדולה הבאה. יום אחד ייכתבו כאן שורות קוד שיכבשו את העולם. יום אחד הם ימצאו את החברה שתמציא מחדש את האינטרנט.

בינתיים צריך לשלוח קורות חיים, לפרסם עוד 200 מ"ר להשכרה בקריית עתידים.