ברגעים אלו שאתם קוראים את הטור – אני מת. אמנם יש מי שיטען "אתה סובל משמע אתה חי", אני אומר שאני לא חי, פשוט נושם. כשקוראים בעיתון על אדם שהתאבד ותוהים על סיבותיו אומרים לפעמים "אין שום סיבה להתאבד, בטוח שלא בגלל זה", אבל, לך תדרג סיבות לגיטימיות או לא לגיטימות להתאבדות. אני יודע דבר אחד, אנחנו לא אמורים לסבול בחיים, אנחנו לא.

אני  בחור נאה, עיניים יפות, שיער שחור ומבריק, שפתיים אדומות . לפעמים הולך עם זיפים בכוונה שידעו שאני לא ילד, למעשה, כשהייתי קטן תמיד חשבו שאני בחורה בגלל שהמראה שלי היה "נקי ותמים". יש לי גם אוטו יפה, ובגדים של מעצבים – אבל רק בגלל שהכי נוח לקנות בקניון. משפחה טובה, הורים שאני מניח שמאוד אכפת להם ממני, שני אחים שתמיד קנו לי הכל ושמרו עלי, קיבלתי את היחס הכי טוב שבן זקונים יכול לקבל, אני אפילו די מצחיק נראה לי, ותמיד הייתי מוקף באנשים- מוקף בהם, אבל תמיד לבד.

תמיד הייתי שונה, וחייתי עם השוני הזה בשלום, לא הבנתי אותו אבל הוא גם לא הטריד אותי. דבר אחד למדתי על עצמי בגיל צעיר – אני לא בנוי להיות באינטראקציה עם אנשים, נתתי לזה צ'אנס כמה פעמים ויצא שאו שאני תמיד מתאכזב או שאני מרגיש שאכזבתי, אבל אלוהים עד שתמיד התאמצתי, תמיד שמתי אחרים לפני עצמי. כך או כך, תמיד זה יוצא שאני לא מספיק טוב עבור מישהו אחר, לא מספיק ראוי, ואם ניסיתי כמה פעמים אבל לא הצלחתי, אזי שהבעיה בי, לא?

אמרו לי "לך לפסיכולוג", בלי שהם ידעו מה הבעיה, אבל הם ראו שמשהו לא בסדר. שאני אלך לפסיכולוג? בגלל המציאות שלי? להתכחש למציאות שלי ולהאמין בדמיון כדי להרגיש טוב יותר? לא תודה, אני מעדיף להיות אמיתי ולסבול מאשר לזייף ולהיות מאושר. מעבר לכך, הרעיון שאין לי כבר עם מי לדבר ואני צריך לשלם למישהו כסף כדי שיקשיב לתחושות שעוברות עלי לאחרונה, הרעיון הזה רק מחזק אצלי את תחושת הפתטיות. אז התחלתי לכתוב לעצמי מיילים ולשלוח אותם לעצמי, יותר פתטי מזה? כמובן, שלא עזר. ניסיתי כל מיני דברים, לשתות, לעשן, לישון, להיות סופר עירני, אבל המחשבות הן אותן מחשבות. נראה אתכם, אם אומר לכם לא לחשוב על צבע אדום – תצליחו לא לחשוב על זה?

אני יודע, יש הבדל בין להרגיש לבד ללהיות בודד. לא תמיד הרגשתי בודד, זה עניין של תקופות. אבל בחודשים האחרונים, אני מרגיש סופר בודד, כאילו הכל מוכתב מראש ואני לא מצליח לשנות כלום, תמיד הורס, אף פעם לא מרגיש לגיטימי כשאני רוצה או צריך משהו ממישהו, תמיד מרגיש עם זה לא נוח. אמרו לי שאני מדמיין, שיש אנשים שרואים ב"צורך" כזה כלגיטימי. אז אמרו. כיף להם שהם מרגישים ככה, גם אני רוצה לומר את זה למישהו אמר, לומר ולהרגיש שזה בסדר.  "אני צריך"

הנה הרגע שידאג למנוע כל תגובה שתביע סימפטיה מזויפת: אתם אומרים שאכפת למישהו? שאני לא מפרש נכון  את המצב? אתם טיפשים. מי אתם שתניחו ככה בלי להכיר אותי? כל פעם שניסיתי להתכחש לאינטואיציות שלי הסתבר שצדקתי לבסוף. ויודעים מה, אני גם לא כזה רע, הרוע שלי פוגע רק בי, לא באחרים. אני תמיד מתמלא רחמים כשאני רואה אדם אחר סובל. במשך שנים לא הודתי בזה, אבל אולי אני די רגיש, במיוחד לאחרים. אבל שמישהו יהיה רגיש אלי? שירצה להתאמץ? לא, זה אף פעם לא קורה

אז כן, אני מרגיש מת מבפנים כבר חודשים, לא חי, רק נושם. החלק הכי טוב ביום שלי הוא השינה, כשאני לא מרגיש כלום. אם אדם שוקל יותר מדי, אז הוא חותך מחלק מהמאכלים. אם לאדם לא טוב בחברת מישהו אחר, אז הוא חותך ממנו, בלי הזדמנות נוספת. אם לאדם כמוני רע בחיים, אז אני יכול פשוט לחתוך מהחיים. זה לא דורש אומץ, רק תשוקה וסיבה אחת טובה. אתם חושבים שאין לי סיבה טובה? לכו תדרגו סיבות, הכל יחסי. נוסף לכל, אני גם צבוע, אם מישהו היה אומר לי את מה שאני כותב הייתי אומר לו שאין אף סיבה שבעולם להתאבד, שתמיד אפשר לתקן. אבל אני זה אני ואתם זה אתם.

בנתיים אני ממשיך לנשום, לא לחיות, לנשום. יש לי הורים, ושני אחים. אני לא יכול להרוס להם את החיים, גם ככה הם הוציאו עליי המון כסף, קנו אוטו יפה, תמיד נאלצו לטרוח עבורי ובגללי. אני אמשיך לחיות, עבורם.  כלוא בתוך מוחי שלי, עם הצער, עם המחשבות, ולסבול.

ובלי תגובות רגשניות, אני לא עומד להתאבד, פשוט רוצה למות. יש הבדל בין השניים