שעה ארוכה התבוננה מעיין במקום שפעם היה ביתה,וכעת לא היה שם כלום. יד נעלמה עקרה ומחתה כל שארית מחיים שלמים שפעם שקקו כאן: מרפסות , חלונות צרפתיים מבעדן ניתן להשקיף על נוף העמק הירוק, גג רעפים שמתחתיו החדר האהוב עליה, החדר שבו אהבה לכתוב, וגולת הכותרת –הגינה הפורחת באדום,ורוד וצהוב, שעוררה התפעלות מכל עובר ושב.וכעת לא היה שם כלום.

"די,מספיק לענות את עצמך,בואי נעוף מכאן!", כרך אליק זרוע מחבקת סביב כתפיה. היא טמנה את ראשה בצווארו ודמעות זלגו מעיניה ללא שליטה. "אבל זה הבית שלי!", התייפחה. "היה...דגש על היה...", ענה אליק, וקולו, מה מוזר, נוקשה , לא משתתף. היא סירבה לזוז ממקומה, כאילו הכתה שורשים באותו עפר תחוח, יבש שמכסה הכול כעת בחוסר רגש. איך זה קרה? שאלה את עצמה שוב ושוב, לחייה רטובות, וראשה הולם. איך נתתי לזה לקרות?

"אם את לא זזה מכאן, מצדי תישארי, אני נוסע!", איים אליק. סבלנות לא הייתה אף פעם מתכונותיו הבולטות. משלא נענה, החל פוסע לעבר המכונית, מתניע אותה בהתרסה. היא לא זעה. יושבת על האדמה החשופה, עיניה בוהות בנקודה שבה זרמו חייה המושלמים, מנסה להחזיר את הזמן לאחור...

כמו בסרט יכלה לשמוע את צחוקה המתגלגל של ילדה קטנה בת שמונה, רצה על הדשא בגינה, רודפת אחר אחיה שמשך לה בצמה. "ילדים, תעלו הביתה לארוחת ערב!", קראה אימא מהמרפסת, מבין המטפסים העבותים. בכניסה לבית הם חלצו את נעליהם מלאות הבוץ, ויחפים וחסרי נשימה התיישבו לשולחן המשפחתי צפוף הראשים ושופע ההמולה.

החשכה ירדה על העמק, וריבועי החום-ירוק המטופחים הפכו אפלים. מחר הבטיח אבא שייקח את כולם לראות את הקציר ממרומי הקומביין שלו. אבא היה מאוד גאה במיומנותו, ואנחנו, הילדים,תמיד חיכינו לעת הקציר כדי לראות את הריבועים הצהובים פרא של העמק, נקצצים, נאספים באלומות, ומגלים את האדמה החומה שמתחתם. היא זעה בחוסר נוחות על האדמה הקשה שעליה ישבה,אך לא אבתה לקום. כאן תישאר, עד שהעבר יחזור!

ריחה של עוגת התפוחים של אימא עלה באפה.לפעמים הייתה זו עוגת אגסים.הכול בהתאם למה שהבשיל באותו זמן במטע הפרי שלהם, במושב. בקיץ היה חם מדי לאפות, ואבא היה פורס אבטיח ענק,כל ילד קיבל פלח שהתקשה לסיים, כשעסיס אדום נוטף לכל עבר. היא הרימה ראשה למעלה,למקום שבו לא היה עכשיו דבר מלבד שמים מעוננים.

שם,בדיוק בנקודה הזאת, היה החדר מתחת לגג, שבו כתבה את הסיפור הראשון שלה בגיל 12. היא קראה את הסיפור בארוחת הערב לפני כולם, והרגישה מאוד גאה על השבחים. לאחר מכן היו עוד סיפורים. ואז הספר הראשון בגיל 20..הפרסום...התהילה...התרגום לאנגלית...הסרט על הספר שלה...הפרסים שקטפה...הכסף שזרם....

"את באה או שאני נוסע!", שמעה את אליק מבעד לרעם המנוע, אך השימה עצמה לא שומעת. במקום זאת רעם באוזניה משפט אחר ,שהלם בה ללא רחם – "קניון העמק". הו, כמה שנאה את השם הזה! הבית שלהם היה כמו עצם בגרון למועצה האזורית, שלא יכלה לשלשל לכיסה את כל מה שהבטיחו לה המשקיעים.

היא ראתה אותם צועדים בשביל מתחתיה, מתפעלים מהנוף הירוק, מחשבים בקול את המטרים הרבועים שיכסו את אותו נוף, מתנשפים בעלייה לגבעה, עיניהם נוצצות ופיהם פולט שטף של מספרים ומילים שעוררו בה קבס. "אני לא אתן לכם למכור!" צעקה שוב ושוב, אך הוריה השפילו מבטם ולא ענו. "אי אפשר לעצור את הקדמה", פלט אבא חרש. "אבל אני לא יכולה לכתוב במקום אחר, רק בחדר מתחת לגג!", רקעה ברגלה, מתחננת, מפצירה.

אבל הם מכרו. באישון לילה חתמו על החוזה, בדיוק בלילה שבו הציע לה אליק נישואין. כשחזרה הביתה נרגשת עם שחר, ראתה את החוזה החתום על השולחן.היא עזבה בלי לומר מילת פרדה. חודשיים התגוררה בדירתו של אליק בחיפה, חודשיים שבהם לא הצליחה לכתוב דבר. אף מילה. בלילות חלמה על הבולדוזרים העולים על ביתה ושוחקים את החדר מתחת לגג –לאבק. והיו בקרים שבהם התעוררה,משוכנעת שהכול חלום רע, וכי הבית עומד על תלו כשהיה, והריבועים הירוקים-חומים של העמק מתחתיו משורטטים יציבים כשהיו.

היא בכתה הרבה, ואת תאריך החתונה דחתה ודחתה. לשווא הפציר בה אליק לבקר את הוריה, שעברו לדירה מרווחת ברב קומות בעיר הסמוכה. "הקדמה מגעילה אותי!", סיננה לעברו. מספר פעמים הציע לה ללכת לפסיכולוג, אך נדחה בבוז. מדי בוקר ישבה אל מול נוף הכרמל וניסתה לכתוב, אך דבר לא נכתב.

היום גרר אותה אליק לכאן בכוח. "כשאת תראי את המציאות בעיניים, אולי תשלימי אתה ותמשיכי בחיים שלך!", אמר. היא המשיכה לשבת על האדמה החפורה, בינות לשלטי חברת הבנייה, וחשה שכאן תישאר לעולם, עד שמישהו משך בשרוולה. זו הייתה ילדה כבת שמונה. "למה את יושבת על האדמה?", שאלה, פוערת עיניים כחולות, תמהות. "אני רוצה את הבית שלי חזרה!", התריסה מעיין, משל שוחחה עם בת גילה. הילדה צחקה. "איפה את רואה כאן בית?", שאלה. ומעיין התבוננה סביב, ואכן לא היה שם בית.

"היה לי חדר מתחת לגג, ושם הייתי כותבת סיפורים...", לחשה, כמספרת סוד חשאי.

מבט של השתתפות עלה בעיניים הכחולות, הגדולות, ואחריו שתיקה, כמו נגמרו המילים. מעיין הושיטה את ידה לתלתליה הבהירים של הילדה, וליטפה אותם .דמדומים עטפו את העמק מתחתיהן, והריבועים היו שם חומים-ירוקים, מסודרים ויציבים כמו תמיד.היום עמד להסתיים ומחר יתחיל יום חדש, מבראשית.

היא קמה ממקומה, מיישרת את חצאיתה. הילדה פתחה בריצה לעבר אישה מעבר לגדר, בלי לומר שלום. היא נכנסה למכונית. "הגיע הזמן!", סינן אליק. "חשבתי שתשבי שם לנצח!". היא חייכה וליטפה את לחיו. "תשמע איזה פתיחה פגז יש לי לסיפור חדש – דמדומים עטפו את העמק, היום עמד להסתיים, אך מחר יתחיל יום חדש. יתחיל מבראשית...."

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון ( c)