הגעתי עד הלום. גיל 35, עם רזומה מרשים...רזומה של מרפאת,

אך עדיין לוחמת...

לוחמת על עקרונותיי...האם בכלל קיימים הם באופן מוחלט ?

לוחמת על האמת שבי...על הדרך אותה יש לעבור בעיניי...

לאנשים מן הצד נחשבת כאישה חזקה, מעוצבת באישיותה. לכאורה, מסוג הנשים שדברים היו צריכים לקרות לי בקלות.

 בעולם קיימים שני סוגי אנשים- כאלה שהמזל מצילם...וכאלה הנאלצים לעבוד קשה כדי להגיע להשגים...

אני כמו תמיד נאלצת לעבוד ...אולי משם תסכולי...התחושה שיש דברים ברומו של עולם, שיש דברים שאינם תלויים בי,היא המתסכלת... ושוב לכאורה, קיים בי כל מה שיכולתי לאחל לעצמי...כריזמה, יופי, עוצמה נשית, חוכמה, כשרון, יכולת השפעה. ולמרות זאת...אינני מרגישה השתייכות אמיתית לשום דבר...וככל שאני מתקרבת לעצמי, כך אני מוצאת עצמי רחוקה מן הסביבה, לא מובנת, לא מוצאת עניין...

בחרתי לנדוד ולא להשתקע בתל אביב...הגעתי לקיבוץ נידח בדרום... היכן שאין נפש חיה...שם בהתבודדותי אני נושמת את עצמי וכואבת את כאבי...הכאב על חוסר מיצוי, על דברים מפוספסים, על עקשנות מיותרת ועל פחדים ששנים רבות שיתקו אותי...

אדם צריך לקחת אחריות על גורלו...אין ספק שאני ברת מזל בתחומים רבים בחיי...אני מזמנת אל חיי רצונות אמיתיים ולעתים מממשת אותם, אך אז מגלה שלא היה זהו רצוני האמיתי...

נוגעת ולא נוגעת בדבר עצמו...מממשת אך לא ממומשת...יודעת כי נועדתי ליעד שעדיין קוו אינם נראים...

ובכל מקרה...כמו תמיד...שונה, משונה, מסקרנת, זוהרת...ועצובה...

משהו בחיי חייב להשתנות...