שבת בצהריים. האשה שאיתי מכינה צהריים. לשולחן מוגשים מרק עוף זך, קערת לוקשן וצנצנת שקדי מרק. כמה זמן לא אכלתי מרק שכזה בשבת בצהריים על שולחן בייתי? המחשבות נודדות חמש שנים לאחור. אותו מרק, אותן איטריות על השולחן. ממש כמו  במטבח של אמא ז"ל. מבט נוצץ לעיניה בראותה את נכדייה עולי הימים טורפים את המעדן אותו היא מכינה בעיניים עצומות למעלה משבעים שנה.

קערות המרק מתפנות ומגיעה המנה העיקרית. עוף בתנור אפוי בשקית "קוקי" . אורז לבן. שעועית ירוקה. "לפרק לך את העוף?", אני שואל את המתבגר שלי. "בבקשה אבא. כמו פעם אצל סבתא", הוא משיב. העוף העסיסי מתפרק בקלות. אני חותך אותו לחלקים ושופך את נוזל העוף על האורז. המחשבות נודדות חמש שנים לאחור. אותו עוף מפורק, אותם גרגרי אורז מאודה על השולחן. ממש כמו במטבח של אמא ז"ל. מבט נוצץ לעיניה בראותה את נכדייה עולי הימים טורפים את המעדן אותו היא מכינה בעיניים עצומות רבות בשנים.

הנכדים כבר אינם עולי ימים. האמא כבר איננה למעלה משנתיים. את המאכלים הביתיים לשבת מכינה מכל הלב  אהובתי שלא הכירה ולא שמעה על ארוחות השבת שלנו  מפעם.

המרק – אותו מרק ! הלוקשן – זהים. העוף בקוקי – תעתיק מושלם. האורז המאודה והרוטב – משוכפלים. השעועית הירוקה – דומה.

הכיצד ?