כל אחד יכול לספר את הסיפור שלו, אבל רק למישהו אחר תהיה אפשרות לספר את אחרית הסיפור שלך. לאחרונה, כשראיתי את הפרסומת למחסני תאורה, נזכרתי באחות של סבתא, דודה שרה, שנכנסה לחנות מפוארת של מנורות, הביטה למעלה, קראה: "איזה יופי!" נפלה ומתה. המוות, כשהוא מטיל על רגע הפינָלה אור בוהק ודרמטי, בספוט מרוכז ובעל עוצמה, שאר אירועי החיים מחווירים לעומתו. לעיתים, רק הוא נשאר בזיכרון של הממשיכים ללכת. כל השאר אובד ומתפורר לאבק.

כל אחד יכול לספר את הסיפור שלו, אבל רק למישהו אחר תהיה אפשרות לדעת את אחרית הסיפור שלך, אלא אם כן ניתן להציץ בנעשה מאחורי הקלעים, מבעד למסכים המפרידים בין העולם הזה לעולם שמעבר. אם הדבר אכן אפשרי, נהיה כפויים להציץ, מתוך סקרנות לדעת אם מותנו בייש את חיינו או הפך לפסגת הביוגרפיה. אולי יצאנו באקורד צורם מעורר חלחלה או השארנו סימנים שאינם יורדים בכביסה... נו, מה היה הסוף?

כל אחד יכול לספר את הסיפור שלו, אבל רק למישהו אחר תהיה אפשרות לתקן את אחרית הסיפור שלך. בהוליווד, למשל, יש עבור זה פנצ'רמאכר מיוחד. הוא משנה סופים עצובים להפי אנד או אם רוצים - מוות בנאלי להירואי. נניח שמתתָ מזה שנמרחת על רצפה של אתר בנייה אחרי שנפלת מגובה של עשר קומות, אפשר לשנות לזה שנהרגת בהגנה על המולדת. זה לא כל כך מופרך. גם זה קורה כל יום. ואז בסיומך יצאת גיבור. במקום להיות סתם דמות משולי הציונות. אתה יכול לזכות בדגל ישראל מתנופף ברוח בסוף הסיפור שלך.