אחרי שחזרתי מאמסטרדם פרסמתי פוסט. אמא שלי שהולידה אותי החליטה, למרות סיכומים מוקדמים, להפר את הסטאטוס קוו ולהשאיר לי תגובה בבלוג - "עכשיו אני מבינה מה עשית שם". בתגובה (וכפי שכבר הבטחתי לה מבעוד מועד) מחקתי את תגובתה ברגע שראיתי אותה. מה שהוביל לשיחה הבאה:

אמא: מחקת לי את התגובה. כוס אימך.
אני: נכון. סיכמנו שלא תגיבי אצלי בבלוג. לא מעוניין בזה.
אמא: אני לא אגיב בתנאי שתספר לי דברים.
אני: זה לא דבר שתלוי בדבר. לא מעוניין שתגיבי אצלי בבלוג.
אמא: אני אגיב אם לא תספר לי דברים.
אני: אז אני אמחוק אותך.
אמא: אתה מוחק אותי גם ככה.
אני: התחלנו...
אמא: אני בכלל מגיבה לך כי אף אחר לא מגיב לך.
אני: מגיבים לי.
אמא: מי מגיב לך? אף אחד לא קורא אותך.
אני: טוב, זה כבר סתם השמצה. יש לי קהל קוראים נאמן.
אמא: בכלל, כשאתה מפרסם בלוג חדש תשלח הודעה לכל החברים שלך בקפה.
אני: לא מעוניין, אני חושב שזה לא נימוסי להטריד אנשים. מי שרוצה לקרוא אותי יודע איפה למצוא אותי.
אמא: אז איך אנשים ידעו שפרסמת בלוג חדש?
אני: מי שירצה יידע.
אמא: אני כל בלוג חדש מעדכנת במייל את החברים שלי.
אני: אני יודע, וזה דבר מרגיז. יגאל שתיים עושה את זה וממש מתיש את כולם. בעיניי זה פתטי.
אמא: היה עוד מישהו כמוך. הוא התעצבן. אז אמרתי לו שאנחנו לא צריכים להיות חברים, אז הפסקנו להיות חברים.
אני: למה לא, קצת אגרסיות שליליות בקפה.
אמא: בזכות זה יש לי יותר כוכבים ממך.
אני: יופי. אז סיכמנו, את לא מגיבה פה יותר?
אמא: אתה סיכמת, אני לא סיכמתי שום דבר.
אני: אמאאאאאא.........................