במקום שהכל נסגר. ברגע המוות - בחרתי בחיים

ואז פתחתי הכל. בלי גבולות, בלי הגנות בלי מרווחים של זמן וחלל.

והסבל הקיומי נדחס אליי, כמו זפת רותחת.

הקשבתי לו. נספגתי בו. הייתי הסבל עצמו.

והזפת הרותחת הפכה למשק כנפיים לבנות.

הכאב הדחוס של הגוף הפך לחוכמה.

החושך של הדילמות הקשות הפך לתבונה.

הצער שצורב את הנשמה הפך לאמונה.

והבנתי את משמעות חיי.

ומשמעות זו ידיעה מעשית - רוח שהופכת לחומר.

ומשק הכנפיים הפך לשק דואר אבוד שהתגלה פתאום.

וכל המכתבים הישנים נשלחו ליעדם - מהמוח אל הלב ומהלב לכל תא ותא בגוף.

אוסף של פקודות, הוראות והסברים ביוכימיים.

וחוויתי בריאות.