ביום הולדתה השבעים נפרדה השופטת  דורית ביניש מבית המשפט העליון. ראיתי אותה בצמתים שונים של הקריירה שלה בפרקליטות המדינה ובבית המשפט. גם במפגש האחרון עם התקשורת.  זה היה מפגש של סיכום עידן. מאחוריה 15 שנות שיפוט ובשיאן חמש שנים סוערות בנשיאות.

 "לא", היא השיבה לשאלת כתבים בחיוך הבינישי האופייני – היא לא מתכוונת לרוץ עכשיו לכנסת. גם אין לה תכנית נשיאותית אחרת.

 ו"לא" היא השיבה לשאלה אחרת שנורתה לעברה – היא לא חושבת שהיא חטפה מכות אש מן השדה הפוליטי בשל היותה אשה. זה לא היה, לפי מיטב הבנתה, תיק של מגדר.

"הותקפת כפי שלא הותקף אף נשיא בעבר", שאל אז ארי שביט (הארץ) "ובמלחמה הזאת – לדעתך - האם ניצחת או נוצחת" ? 

ביניש העדיפה לקבוע כי במלחמה על מעמד בית המשפט העליון "אין מנצחים ומנוצחים" אך קראה לכל מי שמעמד בית המשפט יקר לו "לשמור על עירנות".

אני עובר על סידרת ראיונות עם ביניש שפורסמו לאורך השנים בגיליונות "הלשכה" בטאון לשכת עורכי הדין בירושלים – בטאון שאני עורך מאז הקמתו בדצמבר 1987. מה מכל מה שאמרה וכתבה הותיר בי את החותם העז ביותר?

אולי – הניסיון הבלתי נלאה שלה להותיר מורשת של אי תלות. במילים שלה-

 "בית המשפט מטיבו הוא המוסד היחיד שבו פוליטיקאי לא יכול להרים טלפון לשופט ולהודיע לו מה הוא מבקש. שיטה כזו מוכרת רק בסוג מסוים של משטרים. אצלנו, השופט שנבחר אינו תלוי באיש ואינו חייב דבר למפלגה כלשהי".

היא עשתה כמיטב יכולתה כדי להגן על המבצר שהלכתי ללמוד את פסיקתו כסטודנט למשפטים ועורך עיתון סטודנטים – ואהבתי כבר  אז את הפסיקות בפרשיות בהן העזו שופטים בישראל להגן על חופש העיתונות.

וכך אמרה בין היתר: "מכוח המסורת הדמוקרטית ביטל בית המשפט העליון בשנותיה הראשונות של המדינה החלטה של ראש הממשלה הכל-יכול של המדינה הצעירה – דוד בן-גוריון – לסגור עיתון קומוניסטי – פסק-דין שהיה לאבן פינה בקביעת הזכות לחופש ביטוי".

אך ביניש של אקורד הסיום נשמעת מפוכחת,  מעריכה כי מבצר העליון אינו מחוסן משינוי וטלטלה. אומרת את הדברים כמות שהם.

"בין חברי הכנסת יש היום כאלה הדורשים מהשופטים להוכיח את נאמנותם למדינה בפני ועדות כנסת ופוליטיקאים שיאשרו את מינויים על פי השקפתם הפוליטית. המטרה ברורה – לגרום לשופטים לוותר על אי-תלותם במערכת הפוליטית, אי-תלות שהיא מקור כוחנו וגאוותנו. אכן, אם אומרים שכולנו עשויים מעור אחד, זה נכון במובן זה שכולנו עשויים מהעור והאור המאיר את ערכי המשפט והדמוקרטיה של מדינת ישראל".

        ועוד הוסיפה והתריסה בנאום שהירשתה לעצמה לשאת רק בחודשי כהונתה האחרונים כאשר הפרידה כבר היתה תלויה ועומדת באויר הקהילה הפוליטית-משפטית- תקשורתית ומאבק הירושה ניטש: 

"כנגד בית המשפט הזה מעיזים פנים חברי כנסת בישראל לומר שהוא "מוסד רקוב". שזו "חבורה עלובה". ניגשים אלי אנשים ברחוב, מביעים תמיכה ואומרים – "אנחנו הרוב הדומם".

ביניש מקווה כי גם "הרוב הדומם" לא יניח לפגוע בבית המשפט העליון. טוב לסיים בנימה אופטימית והרי התקווה הזאת היא  מעין מתנת יום הולדת.

ועדיין - אינני רואה את הרוב הזה עולה יוצא בהמוניו לקריית הלאום כדי להגן שם על שופטים מפני חברי כנסת.

צילם: נתי שוחט – תודתי לו ולצוות המוכשרים של סוכנות "פלאש 90"