ישבנו בפינה נידחת אחרי שגיששנו באפילה...אמרת לי ברייש גלי שאינך מסוגל להכיל אותי...באלו המילים...

אחרי שנאבקת על נוכחותי בחייך במשך חודשיים...הזכרת לי כמה מוחצנת אני...כמה המילים שלי מורכבות...המילים שאינני משמיעה...התבוננת בי וראית את עצמך...הצורך לתשומת לב. היכולת למגנט אנשים, כמוני כמוך...התחרות הסמויה שנוצרה בינינו...כשגרמתי לך להתעמת עם עצמך, כשחשפתי את מי שאתה מבפנים...עירום וחשוף...

לא יודעת מתי הפחד שלך מפניי הפך לשתיקה רועמת...ללא ספק,אחרי שנתיים בהם נדמתי מגברים, עוררת בי משהו נוגע, נגוע...עם כל עוצמתי הנשית, לא הצלחתי להכניע אותך אל תוך זרועותיי...למרות מלחמתך...ורצונך....

מאז אתה בורח...לא מפניי...הפכתי להיות משנית...כזאת שנמצאת בסביבתך, אך כיבושך אותי נובע ממקום פצוע...משום אדישותי המזויפת...

תוהה כיצד האותנטיות שבי ,הטוטאליות, הנשיות, לא גרמה לך בשנית לאחוז בידי...

וכמו תמיד, למרות בחירותיך המטושטשות, המזויפות, משחק החיים שלך...אני נוטה להתבונן בך פנימה,,,גם מרחוק...

תוהה כיצד הייתי אמורה להתבונן אם הפכת לכלי במשחק השחמט...כולן עבורך כלים לכיבוש נשותיך הרבות. במקום בו אינני מוכנה להיות...ולמרות הכל...אני היחידה שרואה אותך ולא דרך העיניים...