חנה נולדה בשנת 1944 בלבנון ועלתה לארץ בשנת 1950. בדומה לעולים רבים, גם חנה עברה בילדותה הקרנות נגד מחלת הגזזת בראשה. בחלוף 55 שנים, בשנת 2005, איבדה חנה בפתאומיות את הכרתה ועל כן היא הובהלה לבית החולים, שם אובחן כי היא סובלת מגידול בראשה. לאור מצבה החמור, נותחה חנה כבר באותו הלילה, וחלק מהגידול הוסר. לאחר הניתוח, נמצא כי חנה סובלת מהפרעות שונות, ביניהן הפרעות בראייה.
חנה טוענת כי מדינת ישראל פעלה כלפיה באופן העולה כדי רשלנות רפואית שכן היא לא יידעה אותה בדבר הסיכון המוגבר לחלות בגידולים מהסוג ממנו היא סובלת בעקבות ההקרנות. עוד הוסיפה חנה וטענה, כי המדינה פעלה כלפיה ברשלנות רפואית גם מכיוון שהיא מנעה ממנה עריכתן של בדיקות הדמיה, כגון בדיקות רנטגן, M.R.I ו-C.T, ואפילו לא הציעה לה לבצען באופן פרטי. לטענתה של חנה, הרשלנות הרפואית המתבטאת בשני העניינים הללו, מנעה ממנה את האפשרות לגלות את הגידול כבר בשלב מוקדם יותר, מה שהיה מונע את הנזקים שנגרמו לה או לכל הפחות מפחית אותם בצורה ניכרת.
לאור זאת, הגישה חנה תביעת נזיקין בגין רשלנות רפואית כנגד מדינת ישראל.
בתחילה, ביקשה המדינה לדחות את התביעה על הסף, מאחר ולטענתה, חנה מיצתה את עילת תביעתה בעת שהגישה תביעה לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה עקב ההקרנות לפי חוק הגזזת. אך לאחר שטענה זו נדחתה, הסכימה המדינה שהיא אכן פעלה בדרך של רשלנות רפואית בכך שלא יידעה את חנה על הקשר בין ההקרנות לבין ההסתברות המוגברת לסבול מגידולים.
משהסכימו הצדדים על שאלת קיומה של רשלנות רפואית, נותר לבית המשפט להכריע בשתי שאלות: ראשית, האם קיים קשר סיבתי בין רשלנותה הרפואית של המדינה לבין נזקיה של חנה. ושנית, מהו גובה הנזק, ומתוך גם מהו גובה זכאותה של חנה לפיצויים.
בית המשפט קבע, כי מתקיים קשר סיבתי בין הגידול שנתגלה בראשה של חנה לבין ההקרנות שקיבלה בילדותה, והוסיף, כי במידה והייתה המדינה מיידעת את חנה בדבר הסיכונים המוגברים שהיא חשופה להם עקב ההקרנות, הגידול היה מאובחן כבר בשלבים מוקדמים יותר, וכך גם היה אילו היו נערכים לחנה בדיקות הדמיה תקופתיות. לאור זאת, קבע בית המשפט, כי חנה זכאית לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה עקב רשלנות רפואית של המדינה.
בשאלת הנזק, קבע בית המשפט, כי חנה סובלת מנכות רפואית צמיתה של פגיעה בשדות הראייה בשיעור של 40%, ומנכות רפואית צמיתה כתוצאה מהגידול ומכריתתו בניתוח בשיעור של 30%. על כן, נכותה הרפואית הצמיתה של חנה הועמדה על שיעור של 58%.
בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד נקבע, כי חנה זכאית לפיצוי בסך כ-375,000 ₪, בגין עזרת הזולת לה נזקקה חנה בעבר ותזדקק לה בעתיד היא זכאית ל-150,000 ₪, בגין הוצאות ניידות ל-30,000 ₪, ובגין הכאב והסבל שנגרמו לחנה היא זכאית ל-250,000 ₪. סך כל הפיצויים להם זכאית חנה עקב רשלנות רפואית של המדינה עמד על כ-805,000 ₪.
תא (י-ם) 8402/06
|