עוד בסופה של המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20, עת התגבשה התנועה הציונית, הייתה המחלקות בקרב תומכי התנועה רבה. הציונות לא הייתה גוף אחד אשר מראש צפה וחזה את עתידו של העם היהודי. ידועה ביותר המחלקות שבין הציונות הרוחנית לבין הציונות המדינית. אחד העם, מיצגה של הציונות הרוחנית אל מול הרצל, מובילה של הציונות המדינית. אפשר לסכם את המחלקות בין שני הזרמים בהגדרתה השונה של צרת העם היהודי כפי שכל זרם הבינו. הציונות הרוחנית ביקשה לפתור את "צרת היהדות", בעוד הרצל וחבריו המדינאים ביקשו לפתור את "צרת היהודים". 

משמעותה של "צרת היהודים" היא כי העם היהודי נקלע למשבר ערכים, זהות ותרבות אשר מאיים להכחידו ולפזרו בין עמי עולם. הדת היהודית אשר שמרה וגיבשה סביבה את היהודים, אינה מספיקה בעידן בו התעוררו תנועות וזרמים חדשים בעולם. הנאורות, המהפכה התעשייתית, תנועות המהפכה והשחרור של לאומי אירופה המתגבשים וכן התורות המודרניות כמו הקומוניזם, כל אלו העמידו אתגר בפני היהודים באירופה אשר דתם היהודית לא עמדה להם לבדה למול השאלות הרבות והביקורת שהעלה האדם למן תום ימי הביניים. שאלות וביקורת כלפי השלטון, הכנסייה וכלפי אלוהיו. אם כך הדבר, ראו אנשי הציונות הרוחנית בלאומיות היהודית המתעוררת הזדמנות ושעת כושר לחדש את הברית בין שבטי ישראל ולגבשם סביב הלאום. הדת, לפי אחד העם, היא השריון אשר שמר על העם היהודי לאורך כל הגלות. אולם בעת ההיא והעם היהודי מתחיל את דרכו חזרה לארץ ישראל, טוב יהיה אם יגבש מערכת תרבותית חדשה. כזאת אשר נשענת על עברו ועל דתו וכן על מרכיבי זהות ושפה חדשים אשר יגבש לעצמו בתהליך ארוך. כך, אליבא דאחד העם, תיפתר "צרת היהדות" והעם היהודי יוכל לחדש ימיו כקדם.

למול תפיסה זאת עמדה הציונות המדינית. "צרת היהודים" לדידה היא רדיפתם של היהודים באירופה והצורך לפתורה. על שום כך יש לפעול במהירות האפשרית על מנת למצוא מקלט עבור העם היהודי. 

ההבדל בין תפיסות אלו בא לידי ביטוי באופן הברור ביותר בפולמוס סביב שאלת אוגנדה. בעוד שהרצל צידד בתכנית, הרי שאנשי הציונות הרוחנית לא יכלו להעלות בדעתם כי תקומתו של הלאום היהודי תיתכן במקום שאינו ארץ ישראל. 

מדוע ראוי להיזכר כעת בשתי האסכולות החלקות ממימי ראשיתה של הציונות? הזמנים שחלפו מעידים כי ידה של הציונות המדינית הייתה על העליונה. אין בכוונתי לנסות ולברר כעת את הסיבות אך נדמה כי מתוקף אמונתם, כפי שהוצגה לעיל, פעלו אנשי הציונות המדינית ביתר נחישות וסחפו אחריהם מסה קריטית של יהודים אשר דבקו ברעיון הציוני. כמו כן שעת הדחק בפניה עמדו היהודים הלכה ודחפם לחפש פתרון מהיר ל"צרת היהודים" אשר הגיעה לשיאה בימי מלחמת העולם השנייה.

הקמת מדינת ישראל אומנם פתרה את "צרת היהודים" - מעם נרדף המתעופף כעלה בין ערים, מדינות ויבשות הפכנו לישות לאומית ריבונית בארץ ישראל - ברם לא עמד כוחה לפתור את "צרת היהדות", וזו הולכת ומחמירה לנגד עיננו. בתנועתה הגסה השכילה הציונות המדינית לסחוף אחריה את העם היהודי ולהעלותו מכל קצוות עולם אל ארץ ישראל. במפעל חפוז ניסו לייצר "כור היתוך" אשר ייצוק מעשרות מרכיבים, דמות אחת של...?

הנה שוב אני נתקע ב"צרת היהדות". כיצד אתאר את דמותו של אב הטיפוס של מדינתנו? דמות של "ישראלי", דמות של "יהודי", דמות של "ישראלי יהודי" או אולי דמותו של "יהודי ישראלי". העדר פתרון ל"צרת היהדות" בא לידי ביטוי בכל יום ויום מחיינו. החל מן העובדה שאנו מדינת לאום ללא חוקה (אין רבות כמונו אם בכלל) וכלה בכך ששני ציבורים נרחבים אינם נוטלים חלק משמעותי דיו במעשה היום יומי של חיינו: עבודה ויצרנות ,נטל הצבא ואף הזיקה הבסיסית ביותר למדינת לאום כגוף ריבוני. הציבור הדתי לאומי כמו הציבור החרדי וגרוע מכך; ציבור חילוני רב שכלל איינו מתלבט בשאלות הרות גורל אלו ובכך למעשה מעמיק את התהום, כולם יחדיו עוצמים עיניהם ולא ניגשים לפתור את "צרת היהדות".

אסתפק בהצגת שני כיוונים שונים בהם ניתן להגדיר את "צרת היהדות" כפי שהיא מתרחשת היום. ישנם עוד היבטים רבים וחשוב להעלותם שכן הם גורליים להמשך חיינו כאן ולאופיים. מחד גיסא ניתן לתפוס את ארץ ישראל כפי שראו אותה בעייני רוחם מי שנקראו "מבשרי הציונות" הרב קלישר והרב אלקלעי. שני רבנים אלו זיהו את התעוררותו של העם היהודי כחלק מתהליך גאולה שלם אשר גלגליו החלו לנוע באמצע המאה ה- 19 וסופם בגאולת העם היהודי שישב בציון. את החזון הזה נושאים היום רבני ותומכי הזרם המרכזי של הציונות הדתית. "צרת היהדות", כפי שהגדיר אותה אחד העם, כלל לא קיימת לדידם. זאת כיוון שהכול חלק מן התכנית האלוהית וחלק מסדרי עולם. "הבעיה" תיפתר כאשר תשוב מלכות שמים לשלוט בארץ הקודש ועד אז יש להתכונן והכשיר את השטח ואת הלבבות. ושלא תהינה לכם ספקות. האנשים הללו פועלים במלא המרץ וכולנו עומדים בקו החזית של עשייתם. 

מאידך גיסא, ולצערי הרב, פתרון כפי שהציע בזמנו אחד העם ל"צרת היהדות" כבר אינו נשמע במחזותינו ואין נביא בעירו. הרעיון כי הקליפה הדתית של העם היהודית שוב אינה מספיקה כפי שהיא בכדי לשמרנו כעם, וכי כעת נחוצה לנו התקדמות תרבותית חברתית לעבר עתיד משתנה אינו מחזיק דיו והדבר באשמת כולנו. לאחר פתרונה של "צרת היהודים" נחנו על זרי הדפנה והפקרנו את עתידה של היהדות. מדוע לא ניקח את עולמנו בידנו? מדוע לא נאמין כי הדת היהודית טומנת בחובה יכולות שבאפשרותן להרחיב את אופקינו. לשנות, לגוון, להוסיף ולחדש. כבר עשינו כברת דרך בנושא, חידשנו שפה ובראנו אותה מראשית, העמדנו תרבות עברית, ישראלית ויהודית הראויה להערכה. אך נראה שזאת טיפה בים. יש לשוב ולהעלות את הדיון בשאלת "צרת היהדות" אל מרכז הבמה. כיצד על העם היושב בציון לארגן את חייו? לאילו מטרות הוא שוטף להגיע? ותחת אילו ערכים הוא רוצה לחיות? אלו שיומרו כי הדמוקרטיה, היא תרומתו של הציבור - שאני מציגו כזה שהסתפק בפתרון "צרת היהודים" -טועה. דמוקרטיה היא שיטה. שיטה ניתן להחליף בקלות ובשיטה משתמשים כרגע אנשי כל הזרמים. הדמוקרטיה היא שיטה שבאמצעותה עלינו להציע את מרכולתנו התרבותית והערכית. הדמוקרטיה נועדה לאפשר לרוב לעצב את חייו מבלי לפגוע במיעוטים ותוך מתן אפשרות לכולם להשפיע. מבלי שנעשה זאת היא נשארת קליפה ריקה וחלולה. כעת יש ליהודים בישראל קורת גג, אך אין להם יסודות.