תחילת דרכם של הורי במושב (בעצם של כולם) מבחינה כלכלית,היה קשה,

לא ידעו איזה ענף חקלאי יתן פרנסה, הקימו לולים,רפתות, שתלו פרדסים,

ניסו הכל ,ולאט לאט, התחילו לראות קצת ברכה בעמלם,

אנחנו ילדי המושב, היינו ילדי החופש, מתרוצצים בחוץ, לא היה אז רדיו, וכמובן גם לא טלויזיה,

לבושנו בקיץ היה קל-מכנסים קצרים,רחבים,

תכלת הפועל, גומי במותניים, גומי בירכיים, שאותם תפרו האמהות,

היינו ילדים שמחים,ועליזים, וטוב היה לנו,לא דרשו הרבה מאיתנו,

וכולנו היינו באותו מצב,

יום אחד אמי רתמה את החמור,  וצרפה אותי לנסיעה לרעננה,, לקנות לי שמלה ונעליים,-למה?, לא זוכרת ,אולי היתה לי יומהולדת,

לי הילדה מהכפר, קנתה אמי שמלת משי (ג'ורג'ט), בצבע תכלת, שהתאימה לצבע עיני התכולות,, וגם נעליים לבנות קנתה,

לבנות ומבריקות(נעלי לק כך קראו להן),

מה אומר ? סוחררתי מרוב אושר,

עוד  כשמדדתי את השמלה, התנפחתחי מגאווה,ומלמלתי לעצמי ,רק לי יש שמלה כזאת,

שמלת קלוש כחולה,וסביב לה מלמלה,

באותם ימים היו הילדים בכפר מתאספים בשבת במרכז המושב,

ומשחקים: תופסת , קלאס, ובעקר מחבואים,

הגיעה השבת ואני לבשתי את השמלה החדשה,

 נעלתי  את נעלי הלק , אמי קלעה לי שתי צמות,, ואז סובבה אותי כדרך שסובבת בלרינה,

וחייכה חיוך של נחת, מה אגיד ומה אספר הרגשתי כמו נסיכה על ענן,

ובפרץ של רגשות ,רצתי החוצה  להתגאות בפני החבריא , ומיד נסחפתי במשחק המחבואים,

וגם מצאתי לי מקום מסתור משלם שלא יתגלה במהרה,

בפינה מאחורי ארגז עץ, גם נסיכה וגם בלתי ניתנת להשגה, זה מצב שהייתי נכונה להישבע,

שאף פעם לא פיללתי שיפול בגורלי,

ואז אויה התהפך גורלי באותה פינת מחבואים היתה גם מונחת קופסה פתוחה ומלאהבנפט או  בשמן,

ובישיבתי נטבלו גם אחורי שמלתי, יצאתי כל עוד נפשי בי ממחבואי, ובחיל וברעדה רצתי לביתי ועוד  בדרך מנסה לנחש מה תהיה תגובת אמי,

ובאמת זעקתה וכאבה של אמי פלחו את לבי," למה לא נזהרת,? למי עוד יש שמלה כזאת?"

וכן הלאה ,בעודני מצטנפת בפינה כשראשי חפוי מטה ,כולי בכי ודמעה,

מאז לא היתה לי יותר שמלת משי כחולה, ושוב חזרו  מכנסי ההתעמלות  הרחבים,גומי במותניים גומי בירכיים,

ואני כמו כולם וטוב לי בעולם,

צילום גיבל אשר