היא עמדה מחוץ לבית הקולנוע ובידה זוג הכרטיסים לסרט על חייו של המלחין האיטלקי הנודע ג'ואקינו רוסיני, מתבוננת בקוצר רוח בולט בגרם המדרגות מצפה לבואו.

4 שנים של פעימת לב שרק מתעצמת מיום ליום, עברו מאז אותו היום בו הכירו בתאריך הכה מיוחד 29/2.

הם החליטו להתחיל את הערב באותו בית הקולנוע שם עיניהם נפגשו והעולם התפוגג סביבם.

 ששם הם מצאו אהבה.

דלתות בית הקולנוע כבר נפתחו והקהל החל לזרום פנימה.

היא מתקשרת אליו לנייד שלו,  אין מענה.

"מה קרה לו? אף פעם הוא לא איחר. מדוע הוא אינו עונה לי? " המחשבות מתרוצצות כעכבר במבוך במוחה.

צלצול הפעמונים בפלאפון שבישר על קבלת סמס העיר אותה ממחשבותיה.

"איני יכול להגיע, עדיין נמצא בפגישת העסקים שהתארכה לה מעבר למצופה. מצטער שאני מודיע לך בדקה ה- 90. אל תחמיצי את הסרט שכה ציפית לראותו. לכי תיהני אהובתי. נפגש מאוחר יותר ו ..."

"הרי אתה יודע שאיני מסוגלת ללכת לבד לסרט. אתה יודע זאת!"  היא ממלמלת בעודה מביטה כשלחלוחית בעיניה בהודעת ה-סמס. " אני לא בנויה לזה. מעולם לא הלכתי לסרט לבד. " 

"די" נזפה בעצמה. " אנשים הולכים לבד לסרט ומתוך בחירה."

"אני יודעת."  מבעבעת המחשבה במוחה. " אבל קשה לי. לא רגילה. לא מסוגלת להיכנס לבית קולנוע לבד. בטח אנשים יסתכלו עלי ברחמים שאני לבד."

"תוציאי את זה מהראש. תשתחררי. למי בכלל איכפת שאת באה לבד? לכי תיהני.." היא מדרבנת את עצמה.

היא אוזרת עוז, מנגבת בגב ידה את דמעותיה ונכנסת פנימה.

האולם חשוך. על המסך כבר מוקרנות הפרסומות.

היא מתיישבת במקומה בראש מורם.

"עשיתי זאת. הסרתי מעליי שלשלת כבדה שכבלה אותי " היא אומרת לעצמה בגאווה בצאתה מבית הקולנוע.

 "לא הקשבתי לקול הבדידות."