במקביל לעבודה(לשעבר) בכלי תקשורת ישראלי, אני מועסקת על ידי סוכנות החדשות ההומניטארית של האו"ם. מה אנחנו עושים? מדווחים על סיפורים הומניטארים. כך יצא לי השנה למשל לכתוב על מקלט לנשים נסחרות, על ילדי עובדים זרים בגנים פיראטיים ועל פליטים רעבים במקלטים.
אחד הדברים הטובים בעבודה הזו היא מגוון האנשים בעשרות מדינות שיצא לי לפתח איתם קשרי חברות, גם אם , לצערי, רק מרחוק. בעיקר הכתבים מעיראק ומאפגניסטאן. את חלקם של האנשים האלו לא אראה, מן הסתם, לעולם, אבל החברות עדיין שרירה וקיימת. כך למשל עפיף שמסקר באומץ ראוי לציון מבגדד ונהג לשלוח לי מיילים פעמיים ביום בזמן שעבדתי בשדרות לוודא שאני בסדר. או העורך שלנו בדובאי ששולח אי מייל מודאג בכל פעם שאני נוסעת מכאן.
הבוקר התעוררתי לבקשה דחופה מקולגה שעבד בישראל בעבר ונמצא כעת בגרמניה, כתב פרילנסר של הסוכנות שלנו מעזה פנה אליו בבקשת עזרה. בנו בן השנתיים חולה מאד, כבר מספר חודשים שהתינוק מתייסר ושום בדיקה בבתי החולים של עזה לא העלתה מה בדיוק קורע את הגוף הקטן שלו.
עבדורחמאן הקטן זקוק לטיפול מחוץ לרצועה, בעבר עברו חולים דרך מעבר רפיח לטיפולים במצריים ובירדן השכנות, כפי שאתם יודעים, המעבר סגור כעת, בתי החולים בעזה מתפקדים במינימום האפשרי ושערי הפלדה במחסום ארז לא נפתחים כטובה אישית לי או לאף אחד אחר.
מה עושים? למען האמת, אילו הייתי כנה לחלוטין, הייתי אומרת לעבד אל קאדר, אבא של עבדורחמאן, שכנראה כלום. אין מה לעשות למען הילדים והחולים בעזה. אין לי כוונה להכנס לסכסוך האינפנטילי לגבי מי אשם במצב ומי הביא את המצב על עצמו ומה יכולים העזתים לעשות כדי שישראל תשפר את המצב בעזה....... מי שבאמת מאמין שעבדורחמאן בן השנתיים ראוי לסבל שהוא עובר או לאביו מגיע לעמוד מנגד בלי יכולת לסייע לבנו מוזמן לחפש בר פלוגתא במקום אחר.
שלחתי מייל בהול ל'רופאים למען זכויות אדם'. ביננו, למרות ההערכה שיש לי לעבודה בעמותה הזו, אני יודעת כמעט בבירור שבזמן הנוכחי , בכל מה שקשור ברצועת עזה, רק נס משמים יעזור. למרות שאני חושבת שאולי ילד בן שנתיים הוא לא סיכון בטחוני כל כך גדול. אבל מה אני יודעת?
עכשיו הגיע הזמן לצאת לקפה של בוקר בבית הקפה השכונתי שלי, ולמחוק מהתודעה את עבדורחמאן ועוד עשרות ומאות ילדים כמותו. אז אני הולכת.
אבל לפני שאלך, אני מצרפת כתבה מהסוכנות של כתב-חבר מירושלים על המצב בעזה. http://www.irinnews.org/Report.aspx?ReportId=75693
|
talgad0
בתגובה על מחסומים ומסיבות
noa_p
בתגובה על איך ירשתי מקלט לזונות ונשבר לי הלב.
תגובות (2)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
רק שבסוף ילד הוא ילד הוא ילד והוא אחרון האשמים. הוא גם בודאי לא יכל לשבות רעב מול משרד ראש הממשלה. לא שלנו ולא שלהם. הוא גם לא יכל להתדפק על שערי בית החולים, לפנות בקריאה נרגשת לסוכנות הבינלאומית למען הילד וגם לא ליצחק קדמן.
וזה מה שבאמת גורם לתחושה של בוקס אדיר בבטן.