כמה עצב יש בעולם ובמילות השיר העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש - אני עורכת דין 25 שנים, משתדלת להפריד אישי ומקצועי, מנסה שלא כל דבר יחלחל, אבל לא תמיד זה אפשרי. יש דברים שנוגעים בי עמוק, גם אם אני משתדלת שלא. מספר שבועות שאני עושה גישור לגירושין לזוג מצפון הארץ. בסוף שנות השלושים לחייהם. שניהם עובדים ומתפרנסים, שלושה ילדים, דירה מרווחת בעיר צפונית. משפחה ממוצעת, שום דבר דרמטי. אנו קרובים לנוסח הסופי של ההסכם. מבחינה מקצועית עבודתי קלה במקרה הזה. שניהם הגיוניים ודרישותיהם סבירות. אבל זה בכלל לא הנושא. כשניסיתי לברר מדוע הם מתגרשים, וכשהיה לי ברור שלא מדובר בשום דבר קיצוני )לא בגידה, לא אלימות, לא טרור מבית, לא קלפים, לא אלכוהול, לא נשים אחרות, לא הימורים, לא סמים( התברר, שלא באמת היתה שם אהבה אי פעם. משך כל שנות הנישואין נסעו פעמיים לחופש. פעם לאילת פעם לים המלח. במהלך החופשה לא דיברו כמעט, לא עשו אהבה. שום כלום. בכלל לא נהנו. לא מהחופש ולא מהיומיום. היא זוכרת לו שכאשר חיזר אחריה מעולם לא הביא לה פרחים או מתנות. היא לא יכולה לשכוח את זה למרות שזה היה לפני הרבה זמן. הוא זוכר לה רק שלא הסכימה לקיים יחסים כמעט אף פעם. רק בשביל לעשות שלושה ילד. זהו פחות או יותר. הוא גם מציין שמעולם לא ראה חיוך על פניה. אפילו לא ביום החתונה. אף אחד מהם לא שוכח לשני שום פרט בעל מאפיין שלילי. כשביקשתי מכל אחד מהם לציין דברים חיוביים מחיי הנישואין, שניהם לא הצליחו להיזכר. בשנים האחרונות הויכוחים והמריבות הרסו את המעט שהיה, אם היה )ואני חושבת שלא היה(. אף פעם לא היתה שם אהבה. אפילו לא בתחילת הדרך. שניהם כבויים בפגישות שלי איתם. שניהם עצובים. אין בהם אף לא טיפה של שמחת חיים. מתנהגים כרובוטים וחיצונית מתפקדים טוב. גם בעבודה גם עם הילדים גם עם המשפחה המורחבת. אבל אין בהם חיות. לא שמחה, לא אושר. כלום. יצאתי כל כך עצובה מהפגישות שלי איתם. קצת מוזר הם מתגרשים ואני נהיית – עצובה? ואני שואלת למה אנשים שעשו טעות בשנות העשרים לחייהם, - ממשיכים וממשיכים בטעות. הרי לכל אחד מגיע לאהוב ולהיאהב. למה להביא שלושה ילדים ואז להיזכר שמעולם לא היתה אהבה. זו לא ביקורת עליהם. ברור לי שלכל דבר יש הסבר ואולי אפילו הסבר טוב. אין לי גם שום זכות להביע ביקורת על חיים של אחרים. זה רק כאב עצום עליהם. ממש מחנק בגרון. לכל אחד מגיע יותר מהחיים. לכל אחד מגיע להיות מאושר, גם אם לא למשך כל הזמן, אז בחלק מן הזמן. הזוג הזה, שני אנשים שלא רוצים לחיות יחד )וזה לגיטימי( עשו אותי כל כך עצובה, עד כדי מועקה. אין סוף לעצב. נזכרתי בשיר שתרגם אהוד מנור ז"ל ואני מביאה אותו בלשונו: אושר מילים: ויניסאוס דה מוראס לחן: אנטוניו קרלוס ז'ובים תרגום: אהוד מנור העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש. אושר הוא נוצה קלה ברוח שרגע מעופפת באויר - על כנף הרוח, נשאת עד שתנוח, קלים חייה וקצרים כמו שיר. אושר הוא דבר חולף וכבר איננו, כמו האשליה של קרנבל. עובד איש בפרך, לרגע של פרח. פושט יד, עני והלך הם עכשיו נסיך ומלך. הנה, הנה הם שם על אם הדרך, שלושה ימים הכתר לראשם. העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש. אושר הוא כמו אגל טל בדשא, שקוף ומתנוצץ באור חמה. זוהר בדשא, בכל צבעי הקשת, יורד כמו דמעה בנשמה.