שלום רב חמודתי!

הנני כותב לך הפעם מאוחר בלילה. אחרי יום האימונים, בו שוקעו מאמצים פיזיים ניכרים, היה עליי להשתתף בדיון על הדאגה לרזרבה האנושית, שאנו חרדים לגורלה - המשך הגיוס. אין עוול וקלון העולה על זה שנפל בחלקנו ביחס האומה לבניה, מזה שהננו נתונים בו כעת. החשש שמא לא תתמלא המכסה הדרושה לקיומנו העצמאי, מטיל צל של דאגה חמורה לעתידנו. הסיכומים הראשונים בתל אביב הגיעו ל-16 אלף חייבי גיוס, ושרק מספר אפסי מהם הגיע למילוי חובתם, מוכיחים על גילוי מדאיג בציבוריות בישוב.

והרי ישנו נוער שקיבל את חינוכו בהסתדרויות נוער, ושבגר בשנות המלחמה. האמנם זה פרי החינוך, שהנוער יעמוד על דם אחיהם הנשפך בגולה למצפונו, ולא יזדעזע? והשאלה היא לא רק בחובה זו שהם נקראים כעת, מה יהיה מצבנו כשניקרא למילוי תפקידים מכריעים לגורלה של האומה, במעשי הצלה, העפלה, בניין וקוממיות. האמנם התביעה למדינה עברית היא קבלת הכרזה על הקמתה ותו לא? האם לא נהיה מצווים על היאבקות למימוש חירותנו, ומי יישא בה?

בזאת ריכזנו את המחשבה. פה בנכר, בתפקידים שאנו נתונים, צריך כוחות נפשיים על-אנושיים בכדי להתגבר על הייסורים הנערמים עקב מעמדנו המיוחד. נדמה לי שאין חיל בין כל האומות הלוחמות, שיהיה נתון בסתירות טראגיות כאלו שצפויים בדרכנו. כמובן, שאין זה מחליש את יצר הנקמה הפועם בנו וחתירתנו אנו לקוממיות נו וחירותנו הלאומית. אבל בקצות המחנה רבה המבוכה, ויש סכנה שיתערער היסוד... וגם בשטח זה הננו מצווים לעמידה דרוכה והיאבקות על נפשו של היחיד, שעבורנו זהו הנכס החשוב ביותר לקיומנו, ועליו עלינו לשמור מכל פגע.

טיכסנו עצה כיצד לפנות לישוב ולנוער בתוכו, בתביעה למילוי שורותינו. ויתכן שתימצא דרך שדבר היחידה יגיע ללבבות הערלים. ואולי טוהר פנייתנו יהווה איזה משקל לזעזוע המצפון.

ערב זה, שכה הייתי זקוק לו למנוחה וקריאה, אחרי מאמצי יום עבודה, הוקדש למה שהוקדש. יודע אני שזה עוול כלפי עצמי. אבל אין לי מפלט, כפי שכבר סיפרתי לך, ועלי לשאת באחריות שהוטלה עלי.

לו היית רואה את בן-אשר, נאבק עם עצמו בכדי לעמוד במבחנים של עבודת יום-יום, היית גם את, כמוני, מופתעת מגילוי כוחות הנובעים בעיקר ממאמצי רצון גרידא. מכיוון שמבחינה פיסית אין גופו מסוגל לשאת בזאת. אני מקדיש הרבה שיחות איתו, שיעבור לעבודה אחרת, אשר חשיבותה לכלל ציבור החיילים עולה על שירות זה שהוא מסוגל למלא באימונים. שום פנייה לא תעביר אותו על דאתו. גילוי גבורה זה שלו מפתיעני. התברך האדם בכוחות נפש זכים וטהורים, רצון כביר ונאמנות למצפונו והכרתו, סמל האדם הישר.

ואצלי, הקור רפה. השמש שלחה קרניה השובבות ושעשעה אותנו בתקווה שעוד לא פסו אמונים לאביב החיים. התחממנו בשפע אורה, והעבודה נעשתה ביתר רצון ומאמץ. יש לו למזג האוויר השפעה ניכרת על מידת המתח שהאדם מסוגל לגלות בתנאים מסוימים. השרירים חוסנו, המחשבה מתרכזת בנושא של עתיד התפקיד, ומתחשל הרצון.

ואשר ל"כרס"? נחלת העבר הרחוק היא. ואין היא חסרה לי כמובן. להיפך, אני מרגיש את עצמי יותר מחוסן, זריז וקל תנועה. אל דאגה לך ילדתי, הרזרבות שאגרתי, עומדים לי בכל עת צרה...

ואת יקירתי, השלום לך? ומה בדבר סידור עבודה מתאים? הנתת את מחשבתך לכך? יודע אני שאין לך עם מי להיוועץ, מכיוון שכל אחד מרוכז בפינת חייו, אבל נדמה לי שהנני מלווה אותך יום-יום בדאגה חברית ומסירות אין קץ, במרחקים אמנם, ורצון להקל לך במקסימום האפשרי. התשמעי לעצותיי החוזרות ונשנות בכל מכתביי? ואל תהא הדאגה הכלכלית גורם להזנחת הבריאות.

היי בריאה מתוקתי! המשיכי בכתיבה רצופה ובהתמדה.

ד"ש לצפרה ולקרובינו.

ולך ד"ש מבן-אשר.

שלך בשפע אהבה ונשיקות רבות,

שמואליק