אולי איבדתי, ברגע של פיזור הדעת, את החלק הזה בנפש. אולי, ברגע מפוקס מאוד, בחרתי להרוג אותו. אולי הוא פשוט בחר להתחבא, עמוק עמוק, לאור כל מה שהעברתי אותו, חזור והעבר, פעם אחר פעם.
דומה כי אבד לי הרגש.
מיד עם הקאת המילים האלה על הדף, עומד לי על קצה הלשון (והמקלדת) הצורך לצרף את הקלישאה השחוקה "המוצא הישר יבוא על שכרו", אבל בליבי אני יודעת, שהפעם זה לא יהיה כל כך פשוט.
לצערי, אין בי יותר את שרידי הנאיביות, פיסות התום, או אולי פשוט האמונה, כי יכול לבוא משהו, מישהו, שיוכל, בפשטות שכזו, להחזיר לי את אותו ניצוץ לעיניים. גם לא לרגע.
מאחר והנושא מסב לי סוג של צער, (לא יותר מ"סוג של" ..מאחר ואני די קהת חושים לאחרונה) נברתי לא מעט במצב החדש. ניסיתי לחפש את המקום המדויק בו הפסקתי להרגיש. הפסיק להיות לי אכפת. הפסקתי להאמין.
ככל שהבטתי יותר פנימה, התבהרה לי בוודאות אמת אחת, לא היה זה רגע ספציפי, לא הייתה זו עבודת אומן של איש, לא בהיותו ולא בלכתו.
זו הייתה פשוט אני. כאילו נזלתי החוצה, במשך שנים על גבי שנים, במין חוסר אחריות, משאירה כתמים של רגש בכל מקום, טיפות של נפש, מבלי לטרוח לעצור ולאסוף. מבלי לטרוח לעצור לרגע ולתקן את החור הזה שנפער בי. לאט, אבל בדייקנות מופלאה.
השנה וחצי האחרונה של חיי אומנם הותירה בי חותם לא פשוט. אבל לא רק היא. ככל שעובר הזמן, אני מבינה כי היא הייתה רק התוצאה של הרבה שנים אחורה. הרבה שנים, ששחקו ושחקו, כמו אבן על מים.
מסתבר שגם הבלתי אפשרי ניתן לשחיקה, אם רק יעמוד מספיק זמן, תחת החיים הנעים מעליו בתנועה מונוטונית ועיקשת.
למה בלתי אפשרי? כי אני...אני הייתי בערך כדור רגשות ענק. שק של חיוכים, סוג של צחוק מתגלגל שהפך להיות בת הקול הבלתי נפרדת שלי. אני.... הייתי.
"האם היית באמת?" השאלה הזו מצליחה לעורר בי סוג של ספק. לרגעים, אני מאמינה שהייתי באמת, החיוך ההוא. האושר ההוא. ערמת הרגש הלא מפחדת. ברגעים אחרים, אני פשוט נותנת לעצמי את הזכות להנות מהספק.
קוראת עצמי ומחייכת. חיוך של השלמה כואבת. או פשוט של השלמה.
רגע מפוכח. אולי...מפוכח מידי (?).
ואולי אין זה הרגש?, אולי זו רק היכולת לחוש בו? זו נשמעת לי דיאגנוזה פחות חמורה. יותר אופטימית. אולי, אם הוא עדיין שם, ניתן ללמוד מחדש את ההקשרים במוח, שיראו לי איך חשים בו שוב. אפילו לרגע, ככה, כדי להדליק מידי פעם, מבפנים, את העיניים.
אולי.
אולי לא.
פוסט כואב. גם כואב זה סוג של רגש לא? |