אחד החוקים הראשונים בספר ההדרכה של סוכנות רויטרס לכתבים קובע 'לעולם אל תניח שהקוראים יודעים במה מדובר'. קצת התעלמתי מהחוק. אז הנה כפרת עוונות.

 רפובליקת צ'אד - מדינה במרכז אפריקה הגובלת, או יותר נכון תחומה על ידי לוב, סודאן, הרפובליקה המרכז אפריקאית, קמרון, ניז'ר וניגריה. צ'אד נקראת 'הלב המת של אפריקה 'בגלל שהיא תחומה ביבשה ואין לה מוצא לים. לדעתי יש עוד כמה סיבות ראויות לכינוי הזה............... לצ'אד אין, משנת 73 ,יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל.

תוחלת החיים היא 47 שנים ומעל מחצית מהתושבים אנאלפביתים, בכל המדינה קיימים רק חמש מאות קילומטר של כביש סלול וגם זה קרה רק בשנים האחרונות בעקבות פלישת ענקית הנפט האמריקאית, אקסון , למדינה. כותנה ונפט , אלו ענפי היצוא של צ'אד, בעבר אלו היו עבדים.  אבשה, העיר השניה בגודלה בצ'אד שימשה בירה לסוחרי העבדים. היום היא בירת ארגוני הסיוע שכן היא ממוקמת במזרח בין מחנות הפליטים.

ב2005 צ'אד זכתה בתואר המדינה המושחתת ביותר בעולם, כיפאק היי. היום היא  ניצבת במקום שלישי ולא בגלל מאמצים מצד הממשלה, מדינות אחרות פשוט עקפו אותה בדרך לתואר.

 רוב האוכלוסיה מתקיימת מחקלאות בקר וחקלאות זעירה, כמות הגשמים כאן מזערית. חלקים שלמים של המדינה הם בחזקת מדבר, בדרום הכל ירוק ופורח, לפחות לדברי רנה, עובד מקומי באחד הארגונים שהזמין אותנו בפעם הבאה לבלות באחוזה של אביו בדרום ולצפות בג'ירפות ופילים. בשאר המדינה אין חיות בר מלבד ציפורים וקצת קופים. את ההזמנה של רנה  אנחנו בהחלט מתכוונים לממש בקרוב.

הנשיא המכהן מזה 17 שנה כשליט יחיד הוא אידריס דבי , גבר נאה ושרמנטי האוחז בארבע נשים ו20 כלי רכב מסוג האמר. לפי דיווחים של הבנק העולמי מקדיש דבי 60% מרווחי הנפט שלו ל'צמצום העוני' במדינה......... זו היתה עשויה להיות בדיחה אם המצב לא היה כל כך עצוב. החברים הצרפתים של דבי מסייעים לו לדכא מרידות שמתרחשות כל שנה.

בשנה שעברה כבשו המורדים את עיר הבירה, נג'מנה. השנה הם 'רק' נלחמו בצבא באיזור המזרחי בו נמצאים מחנות הפליטים. שר ההגנה , מוחמד נור, שהוא מורד לשעבר, פוטר מהממשלה בעקבות הסכסוך הנוכחי והשמועות אומרות שהוא מתחבא בשגרירות הלובית מחשש לחייו.

 בחמש השנים האחרונות מתקיים בצ'אד מפעל סיוע ענקי לפליטים שנמלטו מדרפור השכנה במהלך הטבח המתחולל שם , באין מפריע, עדיין. הפליטים הסודנים, כרבע מיליון בקירוב , שוהים ב12 מחנות פליטים על הגבול המזרחי של צ'אד. בדרום קיימים כיום ארבעה מחנות פליטים לנמלטים מהרפובליקה המרכז אפריקאית השכנה. הסיפור ה'חדש'  כל כך קשה ונורא שלעת עתה אחסוך מכם את הפרטים. אפילו לי קשה קצת לעכל את הסיפורים שמתחילים לטפטף משם.

המחנות מנוהלים על יד נציבות הפליטים של האו"ם, גם בישראל קיימת נציבות כזו, תפקידה לטפל בפליטים ומבקשי מקלט.

בשטח פועלים, תחת מטריית האו"ם, עשרות ארגונים כגון אוקספם - הבריטים שמספקים מים, תוכנית המזון הבינלאומית  שמחלקת מזון וארגון רופאים ללא גבולות. כולם תחת פיקוח הנציבות.

השפות הרשמיות בצ'אד הן צרפתית וערבית. אנחנו הסתדרנו, צרפתית צולעת וערבית ישראלית בשילוב מתורגמנים.

על מנת להגיע למחנות טסים במטוסים קלים של חברות תעופה כגון אירסרב שמפעילות את המטוסים הללו עבור ארגוני הסיוע. רוב הטייסים דרום אפריקאים קשוחים ששום דבר לא פוגע בשלוות הנפש שלהם. אחלה חבר'ה. באמת.

סיפור קטן ומשעשע לפני פיזור:

בימים ששהיתי בעיר הבירה לבד, שהו איתי במלון ארבעה לובים חביבים, כל בוקר בירכו אותי לשלום והציעו לי להצטרף לשולחן ארוחת הבוקר שלהם. נחמדים. אני כמובן, שטופת חזיונות קודרים של ישראלים , נמנעתי מליצור קשר. המלון, דרך אגב, הוקם במקור לכבוד ביקורו של מועמר קדאפי בצ'אד לפני שנתיים ותמונות שלו מעטרות את הלובי ושלטי חוצות בדרך אליו.

ביום שלישי , בעודי סוגדת לראוטר האלחוטי בלובי, ניגשו אלי החברים מטריפולי והציעו לי להתלוות אליהם למסיבה בשגרירות הלובית. או.קי.

כשהסברתי שלצערי לא הבאתי עמי בגדים מתאימים כי תכננתי לעבוד רק במחנות, הם הציעו לממן לי בגדים לערב(בחסות הנפט). איכשהו התחמקתי מההזמנה.

עכשיו אני מצטערת. זה היה יכול להיות אחלה סיפור. עיתונאית ישראלית בשגרירות הלובית בצ'אד.

בפעם הבאה, אני מבטיחה.

למה בחרתי לטוס לצ'אד? שאלה טריוויאלית לחלוטין וכנראה שמי ששואל לא באמת מכיר אותי, אני עיתונאית הומניטארית, זה התחום היחידי בעיתונות שמעניין אותי.

פחד לפני הנסיעה? כן, מהלא מוכר, אבל הכל התפוגג דקה וחצי אחרי שנחתתי בצ'אד. ובעיקר בזכות אדם אחד שאת הדיבור עליו עוד ארחיב. בפעם אחרת

מה לקחתי עמי מצ'אד? אולי נכון לשאול מה השארתי בצ'אד. את הלב , אני חושבת. הלב נשאר שם, ואם הבית הוא אכן היכן שהלב נמצא, כנראה שאין מנוס מלחזור הביתה. בקרוב מאד.

שתי תמונות נוספות, אחת של השוק במחנה הפליטים ברג'ין, את הסכינים הללו נושא כל צ'אדייני תחת הבגדים שלו, לכל מקרה..... מי יודע מה ילד יום?

והתמונה השניה גם היא מברג'ין, ילדים סודנים וצעצוע מקומי.

אני עדיין מחפשת עבודה. הצעות יתקבלו בברכה.