זה התחיל בשיחת טלפון מהלשעבר:

"את ליד מחשב?" הוא שאל.

"כן" עניתי (מקווה בסתר ליבי שאולי הפעם הוא שולח אותי לראות העתק העברה בנקאית של מזונות, למשל).

"נדב מת" הוא יורה.

"מה?! מאיפה אתה יודע?"

"תפתחי פייסבוק, לכי לקיר שלהם"

..........  (נו כבר.....)

"יהי זכרך......  נתגעגע...... איש מקסים וחבר טוב....... תנוח ותשמור מלמעלה....."

(חראחראחראחראחראחראחראחרא)

"טוב, תחייג לנייד שלו. לי אין אומץ".

...................!!!!!!!!!!!!!!!  (נו כבררררר....)

"אין תשובה. מתקשר לאישתו"

"תקשיבי, נדב התאבד".

נדב התאבד.

נדב - התאבד!

התאבד!!!

נדב מת ואני, שכל כך גרועה בסגירת מעגלים ונחרדת מפרידות, נפרדת באיווחת שיחת טלפון עם הלשעבר מפרק שנמשך מחצית מחיי.

אני יושבת וחושבת על חברות של 18 שנה, עם הרבה פרקי איוורור באמצע אבל משהו באינטימיות של השיחה נשמר למרות הזמן והמרחק.

היו לנו המון שיחות לאורך השנים על אהבה, התבגרנו ביחד לתוך המושג הזה. משפחתו היתה לי למשפחה וביתם לביתי וקשר נעים שהשתמר בפעמים הנדירות בהן נפגשו בשנים שחלפו, כדרכו של עולם.

לאורך העשור האחרון בחיינו עברנו תהליכים דומים - זוגיות מורכבת, משפחה מורכבת, התמודדות עם מה שהיינו והיכן אנחנו רוצים להיות, אבל הסוף, יא אללה, הסוף כל כך שונה...

נדב היה רומנטיקן חסר תקנה והוא נורא רצה שיאהבו אותו. הוא נתן ונתן ונתן מעצמו ואז נתן את עצמו עד שנגמר.

נדב מת כי הוא היה כל כך רעב לאהבה, שלא בחל באהבה רעילה.

___________________________________________________________________________

אנשים - לא משנה עד כמה אתם רעבים לאהבה, באמא שלכם, תבדקו מה אתם מכניסים לחיים שלכם.

ואל תחשבו שאתם יודעים הכי טוב. ברוב הפעמים מי שמסביב רואה הרבה לפניכם מה קורה ולאיזה כיוון הדברים הולכים.

תקשיבו.