באחד מימי הקיץ החמים, כמה חודשים אחרי הצונאמי הגדול, ישבתי על שפת השדה הצהוב שליד ביתי.
הייתי משועמם טיכו וחשבתי שמחיר הדלק כבר מוגזם ובלתי אפשרי.
ניכשתי עלה עשב ועוד אחד אחריו וכך ניקיתי ערוגה של מטר על מטר, למשעי.
מצאתי מברשת שהייתה מוטלת בסמוך והתחלתי להבריש וללטף את האדמה. וככה בראתי את חלקת אדמתי בעולם הזה. היא לא שלי, גם לא תהיה, אבל ידעתי לדבר אליה וקיוויתי שתענה אלי.
מסביבי הכל מיובש וצמא ...למים. רצתי ומלאתי 2 בקבוקי מים מהחצר שליד. חזרתי ורכנתי מעל לערוגה ובין אצבעותי זרזפתי עליה את המים, ככה מלמעלה כמו גשם. פתאום אני אומר לעצמי שאולי אשחק אותה חוני. ואז אמרתי - כמו שאני משקה את ערוגת האדמה הצחיחה הזו, ככה ירדו עלינו גשמים בחורף שיבוא. כמו שאני עושה ככה הטבע יחזיר. בלילה של אותו יום טיילתי עם חברתי ברחוב. פתאום נופלת על אפי טיפה. אמרתי לעצמי, היתכן? גשם? אולי סתם ציפור שעברה. אחר כך לא קרה כלום משך כמה דקות. פתאום עוד טיפה ועוד אחת ולאט לאט החל לרדת הגשם. יצאתי מגדרי מרוב שמחה. אמרתי לעצמי שזה יתכן שיש משהו שמקשיב ועונה. זה היה גדול.
וכך עשיתי מידי יום. לא חלף זמן רב והערוגה הצמיחה את מה שבחרה לעצמה, עשבים, סרפדים ואפילו חוביזה, אתם מאמינים? חוביזה לפני הסתיו. החוביזה הראשונה. וככה הייתי ממשיך ועושה ומפייס אותה ואומר לה שזה לא טוב לכעוס ולרטון, ושאין צורך ברעידות אדמה והרים עשנים. וככה חלף הקיץ והגיע הסתיו. והפסקתי את ההשקייה. אמרתי לערוגה - הנה באתי איתך עד כאן ומעתה הטבע ידאג לך. החלה עונת הגשמים והיא צמחה ולא הייתה שונה משאר הצמחים שבאו בזמנם, היא נבלעה והפכה לחלק מהם.
ומאז הכנרת מתמלאת.