תשובת יגאל קרט לתגובה על הפוסט שלו "הם יורים גם במבוגרים", הזכירה לי את נסיוני שלי במבדקי השמה:
אי שם בקצה שנות הששים תהיתי אם כדאי לי לנסות כיוון אחר.
פנייתי אל מקום העבודה הפוטנציאלי, גררה אחריה לא רק ראיון עם האחראי על גיוס העובדים, אלא גם פגישה עם פסיכולוג מן המניין.
לאחר כמה שאלות שגרתיות, הציג בפני הפסיכולוג דף נייר ועליו כתם מן הסוג הנוצר כאשר אתה שופך על הנייר קסת דיו, מקפל את הנייר באמצעו – ופורס אותו מחדש.
הם קוראים לזה מבחן רורשאך.
הוא שאל אותי מה אני רואה.
ובכן, מה שראיתי היה מה שתיארתי לעיל. אבל ידעתי שהתשובה הזו תפגע ביוקרתו המקצועית. התאמצתי מאד על כן, ומצאתי שם דמות נשית כלשהי.
אחר כך הלכתי לקרוא קצת, והסתבר לי שבעבר, גבר המוצא דמות אישה, נחשד כהומוסקסואל. אבל עם התחזקות מעמד האישה – הם כבר לא בטוחים. (ואם זכרוני אינו מטעני, מי שמוצא מפלצות, שזה כנראה הדימוי הריאליסטי ביותר לכתם רורשאך - נחשד כסכיזופרן או כיו"ב)
אח"כ, למשמע חוויותי, סיפר לי מי שהיה ידידי כבר אז, ונשאר כזה עד היום, על אותה רווקה מבוגרת (מן התקופה בה עוד קראו לשכמותה "בתולה מזדקנת") שבפניה מוצג כתם כזה, והיא מסמיקה עד שרשי שערה לפני שהיא מתפרצת על הפסיכולוג - “תתבייש לך! איך אתה מעז להראות לי תמונה כזו?!”
אחר כך הראה לי הפסיכולוג ציור של מספר דמויות בתוך חדר, ושאל אותי מה היא הסיטואציה בה מצויות דמויות אלה.
פני הדמויות לא הביעו דבר, ולכן התשובה הנכונה בעיני היתה: אוסף דמויות מצוירות על רקע חדר.
אבל שוב, אתה לא יכול לאכזב את הפסיכולוג העושה לביתו ופרנסתו.
חיברתי לו מיניה וביה סיפור שיכול היה להתאים, לו רק היו פני הדמויות מחייכות, או מביעות עניין, או משהו.
סופו של מבדק בקצרה – טיפוס כמוני לא היה חסר להם.
כיום אני בהחלט לא מצטער על כך. |