"מַה יֵשׁ לוֹמַר

הכול צְמֵאִים לְאַהֲבָה

וְזֶה עִנְיָן מַשְׁפִּיל

וְזֶה גַּם רֶגַע שֶׁל חֻלְשָׁה.

אַךְ יֵשׁ לִי הָעַזָה לוֹמַר

כֻּלָּם צְמֵאִים לְאַהֲבָה,

וּמִי שֶׁלֹּא יִמְזֹג כּוֹס מַיִם לַצָּמֶא

סופו שֶׁיַּעֲלֶה רַק אֶת הָרֹק אֲשֶׁר בְּפִיו

עַד סוֹף יָמָיו."

דליה רביקוביץ

אביבה אהובתי,

השכנה ממול, שחייה היו כה שונים משלי. מגיל קטן, ידענו כי את מאומצת וכי אינך כמונו. הגעת להוריך המסורים והמבוגרים, בגיל מבוגר יחסית אחרי שנות ותק במוסד מתוך כשלים (או רשלנות) של המערכת.

אני זוכרת שאבא שלי היה מספר שלקח אותך לטיול במשאית ופחדת כשהיה צופר בצופר.

אני זוכרת שהיית נודדת מבית לבית מבקשת להתחבר בצורה הבלתי אמצעית ביותר שקיימת עלי אדמות. צמרמורת עוברת בי כשאני שומעת את קולך מבקש – "הדסי, תני לי לעשות לך צמות".

אבל תמימות וטוב לב אין סופיים אינם משתלבים בעולמינו עם חולשה.

בהמשך הועברת לבית ספר תיכון פחות טוב, של נוער בסיכון (?) שם פגשת אנשים רעים, שגרמו לך להתמכר ולמכור את גופך. האם אני מחללת את כבודך? סלחי לי, זה החברה שלנו שצריכה להתבייש, לא את. כולם יודעים שהיית נשמה טהורה וכל מה שרצית היה רק להיות נאהבת.

לא את אשמה בחולשתך ובפגיעותך. מישהו היה צריך לשמור עליך יותר.

זוכרת איך ביום שמש אביבי, הגיעה משאית גדולה לשכונתנו הקטנה ומתוכה פרקו פסנתר ענק לאביבה, שסיפור חייה הקצר יכול למלא יציעים ענקיים של עצב ובדידות... במקום אולמות קונצרטים חגיגיים.

סיפרו לי ששמת קץ לחייך בדיוק אחרי האזכרה של אבא שלי. ובכיתי יותר משבכיתי באזכרה של אבי האהוב. בכיתי גם בשמו, כי כל כך רצה להגן עליך, בחולשתו ובסבלנותו הרבה לחלשים.

מחשבה אחת תנחם אותי כל חיי, שאולי אבא שלי הוא זה שמחכה לך שם, עם משאית גדולה ולבנה ושניכם נוסעים לכם למעלה והוא שומר עליך, שלא תפגשי יותר את הכיעור של המין האנושי, ממנו נכווית קשה כל כך. עליו אני סומכת.

ואולי שם תמצא לך נפשך מנוחה, ויום יבוא כשניפגש אהיה חכמה יותר להושיט לך כתף, או אולי לתת לך לעשות לי צמות.....

באהבה,

הדס