כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    איך חלונות אטומים הפכו להיות שקופים ? (החג של החגים 7 )

    34 תגובות   יום שישי , 2/3/12, 14:55

    איך חלונות אטומים הפכו להיות שקופים?


    שם העבודה : "לפתוח בית" (פסטיבל החג של החגים 7)



    מומלץ לצפות בסרטון לפני קריאת הרשימה

     

     

    ''
       

     

    השנה היא 1999 והחג של החגים שוב בפתח. "בית" זה הנושא שנקבע על ידי חנה קופלר האוצרת. המשמעות של בית, בהקשר זה של דו קיום בין יהודים וערבים שמבקש לתת את ביטויו מדי שנה בחוצות 'ואדי ניסנאס', הוא די ברור. עד כדי כך ברור שבוודאי אין טעם לחזור עליו כאן.


    כאשר מדובר באמנים, השאלה המעניינת היא לאן כל אמן ייקח את הנושא. כיצד הוא יכרוך את המשמעות האישית פרטית שלו עם המושג בית, וכיצד זה יתקשר לנושא העל המדבר על מקום- בית-אחווה- מגורים- שטח- גבול- פנים – חוץ.


    ואני? לי כבר היה את "הבית שלי". אותו בית ערבי נטוש שאליו חזרתי מדי שנה. הוא חיכה לי ואני חיכיתי לו. אם אֲדַמֶּה את שכונת וואדי ניסנאס למרחב התצוגה שלי, לגלריה שלי, אזי הבית שעליו הצגתי את עבודותיי מדי שנה, הוא בעצם הקיר שלי באותה גלריה.


    הפעם הנושא הוא בית. ולי יש תמיד בית, הבית שלי בוואדי ניסנאס. זה שנשא על קירותיו הדהויים, ועל חלונותיו האטומים את המראות הַמְּעַוְּתוֹת 'מראות בוואדי', זה שהמשיך שנה אחר כך לשקף את מראות הוואדי דרך המראות אך נוספו אליו גם מאורות 'מראות מאורות ', זה שהעמיס על גב חלונותיו וגדרותיו סוסים כחולים שנראו דרוכים לצאת לדרך אך סגורים היו  ונעולים באותו זמן - 'סוס עץ הוא לא רק צעצוע'. בית אחר שימש אותי על מנת "לתלות עליו כביסה" וכך העברתי בין הבתים את אלכסנדר זיד שבא לבקר בוואדי".


    רוצה לומר, שהנושא בית התגלגל לפתחי כאילו היה שם מבחינתי תמיד. ועכשיו, החלטתי לבחון אותו מנקודות מבט נוספת. כדרכי, אני מתנהלת בוואדי, ועם הוואדי בדיאלוג מתמשך. כל שנה אני מוסיפה נדבך בעבודה שממשיכה להתכתב עם עבודותיי הקודמות שם ולהדהד אליהם. תמיד הבית, תמיד חלונותיו, תמיד הסגנון המיוחד של הספים, החלונות, הפרזולים, הסורגים והמבנים שמאפיינים אותו ומייחדים אותו.


    הקרנתי אותם כשקופיות על הקירות, עיצבתי מהם קולאז'ים - 'קולאז' המראות'  - צילמתי, ואחר כך שילבתי בתוכם את מסעו המפורסם של אלכסנדר זייד 'איך הגיע אלכסנדר זייד לוואדי ניסנאס'.


    ומה עכשיו?

     

    אמרו לנו בית. ולי יש בית שנראה כמו בית. יש לו גג, יש לו קירות, הוא ניצב גבוה במרכז שכונת וואדי ניסנאס – נראה כבית לכל עניין ודבר, אבל הוא בית ערבי נטוש שחלונותיו אטומים בבטון ורגעי העדנה היחידים שלו הם כאשר אני פוקדת אותו חודש בשנה, משנה פניו, משתמשת בו. הוא משמש אותי ואני אותו. ואחר כך במשך שנה הוא נושא עליו את "יצירות האמנות שלי" עד הרגע שבו אפקוד אותו שוב ואחליף את "התפאורה". באותם ימים בהם הוא נושא עליו את היצירה הוא הופך להיות חלק ממנה והנה הפעם, כן הפעם יותר מתמיד. שהרי הנושא הוא 'בית'.


    רציתי לפתוח את הבית הזה. לעבודתי בשנה זו קראתי "לפתוח בית".


    איך אפתח אותו?


    רציתי להפוך את המצב ולחשוב שהקירות החיצוניים שלו הם הקירות הפנימיים. ואילו החלל שנעטף על ידי קירות פנימיים אלה, הוא חלל החדר הפנימי. רציתי שהוא יהיה בית שיש בתוכו תמונות, ושהתמונות שנמצאות בתוכו מספרות בצורות וצבעים את סיפורו האורבני של הוואדי, כמו גם את סיפורו ההיסטורי, רציתי גם לפתוח לו את החלונות האטומים שלו , ושמשם מחלונות אלה אפשר יהיה לראות את נופי הוואדי.

     

    רציתי גם להמשיך את הסיפור שלי, רציתי להביא אל הבית הזה את כל נופי הבתים שראיתי בוואדי. את החלונות המיוחדים שלהם, את האבנים המיוחדות, את הקשתות, את הפרזולים, את ספי הדלתות. את כל האלמנטים שמהם יצרתי בשנים הקודמות קולאז'ים.


    כל הרצונות האלה התנקזו למחשבה אחת שבעיני ריכזה אותם יחד. פשוט מאד אצייר על החלונות האטומים. צריך לציין שהבית כולו בנוי מלבנים עתיקות, כאלה שמזכירות את הבית הערבי. אבל החלונות? החלונות נאטמו בטיח ושליכט. מבחינתי הכנה מצוינת לציורי קיר.


    יצרתי מתוך הקולאז'ים שלי(אלה שכבר הוכנו לפרוייקט 'מראות בוואדי')  סדרה חדשה של רישומים. אלה הרישומים שהיו הבסיס לציורי הקיר. למשטחים שעליהם ציירתי התייחסתי כמו לבד הקנבס. ציירתי עליהם ציור כאילו אין מחר. כאילו לא יהיה שם גשם ושמש שעלולים לכלות אותם ולפגוע בהם במהלך השנה. וכאילו שלא תעבור שנה, ובשנה שלאחר מכן יפילו על הבית נושא חדש, וייתכן מאד שיהיה זה גם סימן שתם זמנם של ציורים אלה.

     

    ''


    אין מחר. אני עכשיו פותחת את הבית, פותחת אותו לכל עבר. וכך, הפכו הקולאז'ים שנולדו מצילומים שנולדו מהמראות בוואדי, לציורים ששוב חזרו להיות חלק ממראה הוואדי. אפשר לומר שהמראות ששיקפו את הוואדי בשנים שקודם להן, והמראות שנולדו ונוצרו מתוך הוואדי, חזרו אליהם שוב בדרך אחרת, בווריאציה אחרת, והפעם גם הם בדרכם משקפים את הוואדי ובו בזמן מוסיפים לו מראה ומראות נוספים.

     

    ''

     

    ''

     

    ''


    כך הפכו החלונות האטומים והמסגרת שלהם להיות משהו דו תכליתי. אם אני רוצה לדמות את קירות הבית לקירות הפנימיים אזי החלונות האטומים והציורים שעליהם יהיו בבחינת תמונות שתלויות בתוך הבית. ואם אני רוצה לדמות את החלונות האטומים כחלונות פתוחים ופרוצים אל המרחב, אזי ציורי הקיר יכולים להיות מראה הנוף של הוואדי שנקלט מן החלון הפתוח.

     

    ''


    זה היה הבית הפתוח שלי בתערוכה שהנושא שלה היה 'בית'. ומבחינתי היה זה הבית הערבי, שפתח את דלתותיו לכל עבר כדי לארח את כל העולים לרגל ל "חג של החגים". וכאשר חלונותיו האטומים נפרצו לכל עבר ונפתחו, הוא הדהד בדרך זו גם לאוהלו של אברהם אבינו המשותף, שעליו מספרים שאוהלו היה פתוח מכל כיוון כאות למידת הכנסת האורחים שאפיינה אותו.

     

     

    ציורי הקיר בגלריה - לחצו כאן

    'לפתוח בית' - החג של החגים 1999 - באתרי - לחצו כאן

     

    ©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (34)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/3/12 16:20:
      מרתק ומאוד נוגע ללב פועלך נורית. בתוך הבית האטום הזה רוחשים חיים נסתרים מהעין. סקרנית איך הוא נראה היום.
        11/3/12 19:12:


      נורית היקרה, קראתי את תגובתך, ונכנסתי לקישור ,השיר העלה בי זיכרון על לקוח  מעבודתי בשוק.

      הגבתי לך שם בקצרה על השיר הנפלא.

      הפנס האדום - ( שליד כיכר הפסנתר)      

        11/3/12 18:21:

      צטט: אריהיגודה 2012-03-11 00:00:42

      מזה כל השנים את עושה הדברים הנפלאים האלה כאן לידי ואני נוסע לחול לראות עבודות של אחרים?

      אריה יקר,

      תמיד, אבל תמיד אני אומרת שהנקודה הכי חשוכה היא מתחת לפנס.

      ובהקשר זה אומר, אשאל -

      אתה מכיר את הפיצוציה ליד כיכר הפסנתר? שם יש פנס אדום.

      עליו כתבתי את השיר - שבו אני מרמזת שוב ש"הנקודה הכי חשוכה היא מתחת לפנס"

      הנה השיר - בטח יזכיר לך פינות גלויות וחשוכות מתחת לאף שלנו ( לחץ על הקישור)

       

      הפנס האדום - ( שליד כיכר הפסנתר)

        11/3/12 00:00:
      מזה כל השנים את עושה הדברים הנפלאים האלה כאן לידי ואני נוסע לחול לראות עבודות של אחרים?
        7/3/12 23:52:

      צטט: רפי פרץ 2012-03-07 22:44:27

      פשוט מדהים ....
      ממש יפה גם כל התיעוד שאת עושה !!!!!!!!!!

      תודה רפי יקר, על כל דברי העידוד האלה.

        7/3/12 22:44:
      פשוט מדהים ....
      ממש יפה גם כל התיעוד שאת עושה !!!!!!!!!!
        4/3/12 23:01:

      צטט: perach1 2012-03-04 22:43:26

      תודה שפתחת לנו בית וחלון לציורייך ... (: יופי של פוסט .. !

      ותודה לך פרח בחזרה. פתחתי כדי שייכנסו, ואכן נכנסת......

        4/3/12 23:00:

      צטט: כִּשְׁ-רוֹנִית 2012-03-04 20:52:11

      הציורים שלך כל כך מלאי שמחת חיים , רואים דרכם אותך את המלאות הזו שבך. איזה יופי של וידיאו ואיזו צבעוניות מרתקת.

      תודה רונית

        4/3/12 22:43:
      תודה שפתחת לנו בית וחלון לציורייך ... (: יופי של פוסט .. !
      הציורים שלך כל כך מלאי שמחת חיים , רואים דרכם אותך את המלאות הזו שבך. איזה יופי של וידיאו ואיזו צבעוניות מרתקת.
        4/3/12 20:15:

      צטט: IlanaHaley 2012-03-04 19:12:54

      נוריתי שלית הרה אין לי מה לומר חוץ מזה שאת אישה פלאית ותמיד תהיי אישה פילאית. מתי עשית את כל זהץ זה מהמםץ אני אוהבת אותך אישה יפה.

      אילנה יקרה לי.

      תודה, תודה ותודה.

      עשיתי את זה בשנת 1999 - עכשיו בתיעוד שאני עורכת ברשומות שלי, זה מקבל חיים חדשים.

        4/3/12 20:14:

      צטט: ברחל בתך הקטנה 2012-03-04 15:54:48

      מדהימה!!!

      תודה רחל

      (וזה תמיד מצחיק אותי 'בתך הקטנה' - כי רחל בתי היא דווקא הגדולה......)

        4/3/12 20:13:

      צטט: נעמה ארז 2012-03-04 11:15:05

      וואו, לצייר כאילו אין מחר, מזכיר לי את הנזירים הטיבטיים. הרעיון והנושא הובילו אותך לביצוע מדהים של עבודות נפלאות. מאד אוהבת את מה שעשית שם. האם נשאר מהעבודות האלה משהו שאפשר לבקר ולראות?

      הי נעמה,

      אכן, יש בזה משהו נזירי. ובאמת בכל שנה במשך שמונה שנים עבדתי בוואדי, ובכל פעם באותה דרך. (נראה לי שחלק מהרשומות הקודמות שלי בעניין הוואדי קראת - אז אכן זה כך). היום בוואדי שנים עשר שנים אחרי, כבר אין זכר למה שעשיתי אז, בכל שנה יש תערוכות חדשות. לפיכך, אפשר לומר, יחי אלוהי האינטרנט והקפה והבלוגים שמאפשרים להחיות מחדש את מה שנשאר מתועד בחדרי אכיונים. ובנוסף, את העבודות האלה הדפסתי הדפסה אחת על קנבס, כך שיש לי עותק אחד שנראה כמו הציור במקור, והוא למעשה 'מקור'. כי הוא רק אחד.

        4/3/12 19:12:
      נוריתי שלית הרה אין לי מה לומר חוץ מזה שאת אישה פלאית ותמיד תהיי אישה פילאית. מתי עשית את כל זהץ זה מהמםץ אני אוהבת אותך אישה יפה.
      מדהימה!!!
        4/3/12 11:15:
      וואו, לצייר כאילו אין מחר, מזכיר לי את הנזירים הטיבטיים. הרעיון והנושא הובילו אותך לביצוע מדהים של עבודות נפלאות. מאד אוהבת את מה שעשית שם. האם נשאר מהעבודות האלה משהו שאפשר לבקר ולראות?
        4/3/12 11:03:

      צטט: שולה ניסים 2012-03-04 10:49:39

      כבר הזכרתי בפוסט אחר שלך את קלאריסה פינקולה אסטס. היא כותבת על המושג בית כעל מקום בנפש, ובספרה "רצות עם זאבים" יש פרק שנקרא השיבה הביתה.. השיבה אל עצמנו. כי בית הוא לא רק מקום פיזי. עשייה מבורכת נורית, ממש יפה. ובתזמון ממש מופלא ( עוד לפני שנתקלתי בפוסט הזה ) כתבתי את מול שיר עם "בית" ועם "חלון" . מפורסם כבר בבלוג שלי, מוזמנת להציץ.

      הי שולה,

      נכון. הזכרת. ואני זוכרת. במיוחד שאסטס וספרה 'רצות עם זאבים' אהוב עלי מאד. התנ"ך שלי בפסיכולוגיה יונגיאנית. המושג הזה של בית, צודקת, הוא מושג מאד טעון. ובהקשר זה יש גם את ספרו של יעקב מישורי 'בית לנפש'. שגם הוא מדבר על המקום האישי, פנימי, פרטי - מרחב לנפש. וכמובן שהצצתי בשירך וגם הגבתי שם. אכן תזמון מוצלח. ותודה כמובן.

        4/3/12 10:49:
      כבר הזכרתי בפוסט אחר שלך את קלאריסה פינקולה אסטס. היא כותבת על המושג בית כעל מקום בנפש, ובספרה "רצות עם זאבים" יש פרק שנקרא השיבה הביתה.. השיבה אל עצמנו. כי בית הוא לא רק מקום פיזי. עשייה מבורכת נורית, ממש יפה. ובתזמון ממש מופלא ( עוד לפני שנתקלתי בפוסט הזה ) כתבתי את מול שיר עם "בית" ועם "חלון" . מפורסם כבר בבלוג שלי, מוזמנת להציץ.
        4/3/12 09:09:

      צטט: avimedia 2012-03-04 08:19:48

      להמשיך בכל חיפה...

      הי אבי,

      זה שיח חיפאים. אבל כדי שאוכל להמשיך צריך קודם לאטום את החלונות בחיפה.......

        4/3/12 09:08:

      צטט: Avivit Agam 2012-03-04 08:11:52

      איזה רעיון יפה. והביצוע - לא פחות

      תודה לך אביבית.

        4/3/12 09:07:

      צטט: גביבא 2012-03-04 07:20:53

      איזה כיף על הבוקר לראות נופים שכאלה. באיזה צבעים עבדת? אקריליק או שמן? הצבעים פורצים החוצה ממש. נהדר.

      תודה גבי.

      איזה כיף על הבוקר לפתוח את הרשומה ולראות תגובה כזאת.

      עבדתי בצבעי סופר קריל (לא תאמיני) ובשכבות מדוללות, שכבה על גבי שכבה.

      בזמן אמת התייחסתי לזה כאילו הקיר הוא בד קנבס והצבע צבע שמן....... וידעתי שאורך (ואורח) החיים שלהם יהיה די קצר.

        4/3/12 09:06:

      צטט: יהודית מליק שירן 2012-03-04 07:13:14

      ציור על קיר אטום פותח את הדלת לשערי היקום. אסביר למה אני מתכוונת: קיר אטום הוא קיר אבנים העומד בצד ומקיים את תפקידו כתפאורת רחוב. ברגע שלוקחים את הקיר כבד קנבס ומציירים עליו, האטימות נעלמת, השקיפות מצויירת ומזמינה את הקהל להתבונן במסע מרהיב של צבעים הלוקחים לשיטוט את המתבוננים בהם. ככה קרה לי בהתבוננות בסרטון. הקיר שקפא בזמן קיבל חיים חדשים. זה היופי לטעת חיים בכבוי וליצור אמנות יש מאין.

      יהודית,

      תודה על דברייך ועל העמקת הרעיון.

      ונכון, לכך בדיוק כיוונתי, כפי שאני באמת גם כותבת ברשומה. זה בדיוק מה שקראתי לו "לפתוח בית". ושוב תודה.

        4/3/12 09:04:

      צטט: sari di 2012-03-04 07:07:53

      יפהפה ומלא משמעויות גלויות ונסתרות. מה נפתח אל מה...ועד מתי... שבוע טוב:)

      שרי, נכון ותודה. נגעת בנקודות הנכונות. שבוע טוב גם לך.

        4/3/12 09:03:

      צטט: נורית-ארט 2012-03-04 09:03:12

      צטט: razam-דודי רצם 2012-03-03 12:03:56

      כשקראתי את הפוסט על דרך החשיבה שלך,עלו במוחי שתי אסוציאציות:
      א. ארמונות העשויים מחול, שעם בוא גל גדול הן בעוצמתו והן בקרבתו לארמון זה עלול למחוק אותו. (תמיד אפשר לבנות ארמון חדש)

      ב. פיסול בקרח, כשעם התחממות, הכל נמס...

      לאחר כחודש הכנה, מוצגת עבודתך בבית הערבי לארוך שנה. הבית הנטוש קיבל ממך התייחסות, חיות. חמצן. 

      הדו-קיום מתקיים לפרקים קצרים. וכבכל שנה צריך גירוי אחר... אחרת נשארים אטומים מבפנים ומבחוץ.

      שימוש יתר בסמלים מזרחיים נוטע בי הרגשה. 
      אנחנו אלו שצריכים לרצות את האוכלוסייה הערבית ולא הם אותנו בנוגע לדו- קיום. 

      לא ראיתי סמלים יהודים. אולי יש ואני לא ראיתי.

      למעט אלכסנדר זייד...

      תודה נורית.

      דודי, תודה על המחשבה המעמיקה. ומאחר והיא כזאת היא גם ראוייה להתייחסות מעמיקה.

      ראשית לעניין האסוסיאציות. צדקת. יש כאן השקעה גדולה (בכל שנה) שהיא לזמן קצוב מראש ואחר כך נעלמת. רוצה לומר שעד שלא קיבלתי החלטה לתת לעבודות אלה חיים חדשים באמצעות המרחב הוירטואלי, סביר להניח שהם היו נעלמות לתהום הנשייה. במבט לאחור אני למדה שחלק גדול מהעבודות שלי עובר תהליך כזה. כלומר התהליך של היצירה, האמירה המקומית שלו והעילמות שלו - מבחינתי הם חלק מהעניין, ואחר כך החזרה שלהם באופן אחר, גם הם חלק מהעניין.

      חכה תראה את הפוסט האחרון שלי בסדרת ואדי ניסנאס- שיגיע גם הוא בזמן כלשהו.

      באשר לסמלים שראית. נקודה מעניינת העלית כאן. וכמו שכבר אמרתי לך לא פעם, כל טקסט ( או ציור, או הופעה) הם לא רק מה שהיוצר אמר, הם גם מה שהפרשן קורא ומפרש.

      בכל מקרה, ועל אף שהסמלים שציירתי שם מייצגים את הערביות, אני השתמשתי בהם כסוג של קישוטיות ואורנמנטיקה שהם באמת מצויים שם בוואדי. אלה הם המאפיינים של הוואדי. הם נמצאים שם בחלונות, בפירזולים, בסורגים, בספי הדלתות וגם קצת בעיני רוחי - זה סוג של דקורציה שמאד מדברת אלי. לא ייחסתי את זה באותו זמן לתרבות הערבית בכלל, אלא למקום שבו עבדתי ושממנו שאבתי את הצורות. נכון שבעבודה הנוכחית אין סמלים יהודיים. אבל בעבודות אחרות כמו למשל ב'מראות בוואדי' ב'אורות ומאורות' ואפילו זייד כמו שציינת.

      צריך לומר שכאשר עבדתי בוואדי לא חשבתי לבטא את הדו קיום באמצעות הציורים. חשבתי שעצם העובדה שאמנים יהודים וערבים חוברים יחד למעשה של יצירה, במועד שמסמן את שלושת החגים - הוא כבר הדו קיום בפני עצמו. בנוסף, לדעתי הרעין של הדו - קיום כבר מצוי בנושא המרכז שעולה בכל שנה. לפיכך המילה 'בית' מכילה גם המון מרעיון הדו קיום. ואחר כך כל אמן בדרך שהוא מתעסק בזה.

      בכל מקרה, שוב תודה על המחשבה העמוקה ועל ההשקעה.




       

        4/3/12 09:02:

      צטט: ד'ר רותי לאופר 2012-03-03 17:24:50

      ומעבר לעיניין בתהליך היצירה, ואדי ניסנאס של שנות ה 60 ליוה אותי .. ואדי ניסנאס, חלום או ?

      שמחתי שנגעתי במקום הזה. שהרי טיבה של האמנות להגעת ולהגיע לכל מקום שאפשר ובכל אחד. וזה אומר שאת חיפאית? ותודה על דברייך.

        4/3/12 08:49:

      צטט: ג.ע. 2 2012-03-02 16:51:20

      היי נורית היקרה, אהבתי את הציורים והצבעוניות שלהם הכל כך מחייה אותם ואת הוודאי. עוד לפני שקראתי ברשימתך שזה נראה הנוף הנשקף מהחלון - זה התיאור אליו התחברתי, למרות שאני יכולה גם להתחבר לתמונות התלויות והמשקפות את הנוף בחוץ. על פי הציורים רואים שאת אוהבת את האלמנטים של הבתים בוודאי. יש הקפדה על המון פרטים קטנים המשקפים את הבית והקישוטים הערביים, כל הפרזולים הקישוטיים וכו'. ובאותו האופן שזה משקף את הנוף הניבט מהחלון - זה שוב מתכתב עם תערוכת המראות שלך מהוודאי. תודה על השיתוף - התמונות יפות מאוד.

      תודה גימל יקרה,

      הצלחת לעמוד על הנקודות העיקריות והכל מסתכם באמת בנוף הוואדי שאמור להשתקף מהחלון ( ועל החלון, ובתוך החלון). יחד עם זה צריך לדעת שהוואדי באותם ימים נראה פחות זוהר מהציורים ולפיכך יש כאן גם סוג של שאיפה לעתדי טוב יותר. ושוב תודה על דברייך ועל העיון המדוקדק בעבודתי.

        4/3/12 08:19:
      להמשיך בכל חיפה...
        4/3/12 08:11:
      איזה רעיון יפה. והביצוע - לא פחות
        4/3/12 07:20:
      איזה כיף על הבוקר לראות נופים שכאלה. באיזה צבעים עבדת? אקריליק או שמן? הצבעים פורצים החוצה ממש. נהדר.
      ציור על קיר אטום פותח את הדלת לשערי היקום. אסביר למה אני מתכוונת: קיר אטום הוא קיר אבנים העומד בצד ומקיים את תפקידו כתפאורת רחוב. ברגע שלוקחים את הקיר כבד קנבס ומציירים עליו, האטימות נעלמת, השקיפות מצויירת ומזמינה את הקהל להתבונן במסע מרהיב של צבעים הלוקחים לשיטוט את המתבוננים בהם. ככה קרה לי בהתבוננות בסרטון. הקיר שקפא בזמן קיבל חיים חדשים. זה היופי לטעת חיים בכבוי וליצור אמנות יש מאין.
        4/3/12 07:07:
      יפהפה ומלא משמעויות גלויות ונסתרות. מה נפתח אל מה...ועד מתי... שבוע טוב:)
        3/3/12 17:24:
      ומעבר לעיניין בתהליך היצירה, ואדי ניסנאס של שנות ה 60 ליוה אותי .. ואדי ניסנאס, חלום או ?
        3/3/12 12:03:

      כשקראתי את הפוסט על דרך החשיבה שלך,עלו במוחי שתי אסוציאציות:
      א. ארמונות העשויים מחול, שעם בוא גל גדול הן בעוצמתו והן בקרבתו לארמון זה עלול למחוק אותו. (תמיד אפשר לבנות ארמון חדש)

      ב. פיסול בקרח, כשעם התחממות, הכל נמס...

      לאחר כחודש הכנה, מוצגת עבודתך בבית הערבי לארוך שנה. הבית הנטוש קיבל ממך התייחסות, חיות. חמצן. 

      הדו-קיום מתקיים לפרקים קצרים. וכבכל שנה צריך גירוי אחר... אחרת נשארים אטומים מבפנים ומבחוץ.

      שימוש יתר בסמלים מזרחיים נוטע בי הרגשה. 
      אנחנו אלו שצריכים לרצות את האוכלוסייה הערבית ולא הם אותנו בנוגע לדו- קיום. 

      לא ראיתי סמלים יהודים. אולי יש ואני לא ראיתי.

      למעט אלכסנדר זייד...

      תודה נורית.

       

       

        2/3/12 16:51:
      היי נורית היקרה, אהבתי את הציורים והצבעוניות שלהם הכל כך מחייה אותם ואת הוודאי. עוד לפני שקראתי ברשימתך שזה נראה הנוף הנשקף מהחלון - זה התיאור אליו התחברתי, למרות שאני יכולה גם להתחבר לתמונות התלויות והמשקפות את הנוף בחוץ. על פי הציורים רואים שאת אוהבת את האלמנטים של הבתים בוודאי. יש הקפדה על המון פרטים קטנים המשקפים את הבית והקישוטים הערביים, כל הפרזולים הקישוטיים וכו'. ובאותו האופן שזה משקף את הנוף הניבט מהחלון - זה שוב מתכתב עם תערוכת המראות שלך מהוודאי. תודה על השיתוף - התמונות יפות מאוד.

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין