| שלום רב חמודה! תיאורך – יום הזיכרון לאמא, זעזע אותי בצורה כזו שכבר תקופה ארוכה איני זוכר חוויה עמוקה כזאת. ראיתיך מתייחדת בחדר, לאור המנורה הדולקת, עם זכרה הקדוש. ידוע אני את מקור הרגשות הזכים והטהורים שהינך רוחשת לאמא – הורתך. התגלית לי במלוא היושר והמצפון האנושי המייסר אותך בצערך זה. כפי הנראה שאחרת חונכנו, וביסוד נפשנו חבוי טוהר מוסרי רב. כי לו היו האנשים המתהלכים בראשי חוצות בהשתוללות פרועה, רק בקצת מייחדים את מחשבתם עם משפחותיהם, קרוביהם שנהרגו במיליונים, אחרת היו קובעים את משטר חייהם. ואילו היו מעמידים את עצמם לראות ההזדמנות לנקמת דם הוריהם השפוך, ולא מתוך הגדרה מופשטת אני אומר זאת. כי אחרת באמת "מותר האדם מן הבהמה אין". ושוב זכור את כולן באמרו, שכל אדם נושא בליבו בית קברות קטן. נשמות יקרות לנו, אשר לאורן הננו מכונים את חיינו, לאורם הננו מתחנכים. ולנצח יהיו שמורים בליבנו. כן, יונתי, גם בליבי מפכים רגשות רבות להורינו וחי אני את צוואת חייהם, להמשיך את החיים ולשאת בליבנו כל מה שהננו רוחשים להם. רבים ייסורי ביודעי שבבדידותך את נושאת את ייסורייך. ולא מספיק לאמור, שאיתך אני בסבל. יודע אני זאת. אבל אין מפלט, כפי הנראה שאותו מקור של טהר מצפון הביאנו עד הלום. ואל תקנאי בי ילדתי, לא קופח חלקך במאבק החיים בתקופה זאת. כל אחד מצווה לעמוד בפינה אחרת. ועלייך לראות חובה זו של שמירת תא משפחתנו כחובה שאינה נופלת בחלקה מתפקידי אני. בידיך לעורר גם בי כוחות חיים, להם הנני זקוק כל כך במבחנים הרבים שעומדים לפני. מובן, שאין תנחומים בפי. כי גם עליי ירדה כוס היגון. גם אני עטוף בצער של האסון. אבל יחד נישא בחובנו את זכרם לעד. ונחיה את חיינו לאורם. הערותייך ביחס למסקנות על הרשע המפעפע מהאנשים בחברה, הינם בהתאמה מלאה למה שכתבתי לך בימים האחרונים. יש והינך נפגש בתופעות מדהימות של גילויים ביחסים האנושיים, שנדמה לך שמה שסופר על סדום, הרי גן עדן היה שם לעומת מה שהינך רואה בעיניך. ולא פלא שהננו עומדים בתקופת ביסוס התא המשפחתי כתא ראשון של החברה. גם בקבוצה מתרכזים החיים בתא זה. ונכון הוא, כפי שאמרתי, כל זמן שאדם יכול לקיים את עצמו ללא תלות, ללא צורך של תביעת עזרה, הריהו בין החזקים בחברה. ורק ניסיון ראשון של הזדקקות לאדם, מעמיד אותך על אופיו האמיתי. הרי אימת המחשבה הזאת באמרך, שאולי השאגה תזעזעם. הרי כמה חזונות טווינו בדמיוננו הצעיר. עת יצאנו לחיים מלאי אמונה באדם, במוסריותו, בערכים הנצחיים שהוא נושא בהתפתחות החברה. וחשבנו לתומנו, הרי אין לנו אלא להשתזר במערכת היצירה האנושית כחוליה יוצרת, ובזה מלאנו את שליחות הדור. ותקנו עולמות של סוציאליזם, החרבנו עולם ישן עד יסוד... והנה עברו רק כמה שנות חיים, שנות ניסיון והועמדנו על טעותנו. שהאדם כשלעצמו זקוק לחינוך רב ומעמיק בכדי שיהיה "אנושי". שיסודות הרס מפעפעים בנפשו ושצריך לשרשם. נזכר אני באגדה המספרת על הדרך, תיקון היחסים שבין אדם לאדם ערב יום הכיפורים. מכיוון שמה שבין האדם לקדוש ברוך הוא, נסלח לו. אבל שבין אדם לרעהו, אין אלוהים מכפר בנקל ביום הדין. והרי כמה זקוקים הבריות העלובות לרחמים שלנו. ובכל זאת עלינו לשמור בליבנו את כוחות האמונה בחיים. כי בלעדי זאת קשה הדרך. כעת ביחידות אמנם קשה מאד המבחן, אבל בפגישתנו, לכשיחודשו החיים ונסבבם, נצעד יחד בדרך החיים ספוגי אושר צרוף שרכשנו לנו בסבל קשה של תקופה זאת. ואצטט לך קטע של טבנקין, אשר בפשטותו הוא קולע בהגדרתו וזוכר אני שבקריאה ראשונה התרשמתי מאד ממנו. והריהו לפניך: "גם חלומות, כאנשים – יש וימותו פעם בלא עיתם, על לא עוון וטעם. אף חלומות יש נרצחים – בחרב אכזבה. בלהט של בגידה בתער שכחה פושעת. וחלומות יש מאבדים עצמם לדעת.. יש ויכרע אדם על קבר חלומו על קבר אח ויתיפח כילד... אך מול חלום נרצח יש נוותר אובדים מאז ועזובי נתיב החלד. ולא אוסיף למה שביטא בשיר זה. ואצלי, מאמצי המבחן עולים. היום שוב הגעתי לנקודה זו שנדמה בה שזוהי שיא יכולת העמידה. האקלים כפי הנראה הכביד במיוחד. היות שכבר הייתי נתון בניסיון זה כמה פעמים, היום נראה היה כעל אנושי. ובכל זאת עמדתי בו עד הסוף. אם כי גם כרגע כל השרירים בגופי וגם המוח עוד לא רפו מהמאמץ הזה. איש מלבדך אינו יודע בכמה כוחות נפש, ומאמצי רצון כבירים עולה לי הדבר. והנני מוסיף לשמור על שמי, הזכור בטח עליך, רודי הגיבור. יתכן שמחר שוב אסע לעיר הבירה, מכיוון שנפלה הסתימה. ואולי לא אוכל לכתוב לך. ואל תדאגי לי פעוטונת, אני בריא ושלם ולא חסר לי אלא - את. היום יצא בחור באוירון ארצה ומחר בטח יגיע. הבטיח לי לבקר בחיפה בעוד כמה שבועות ולמסור ד"ש. ואת דורהלי, מה מצב בריאותך? הביקרת אצל הרופא? האם התקבלו מכתבים מהבית? היי בריאה ילדתי והמשיכי בכתיבה רצופה שלך בשפע אהבה ונשיקות רבות שמואליק פ.ס. תסלחי על הפיזור, כי עייף אני. |