יצאתי מבית הוריי וידי ריקות מאידיש. ליתר דיוק, הארסנל שלי להמשך הדרך כלל 11 מילים, ספרתי, לא משהו להתארגן איתו בחיים. ואני מבקשת להתלונן. למה חברים שלי וחברות שלי יצאו לדרך וידיהם מלאות אידיש או מרוקאית או צרפתית או מה. מה היה לי רע לדעת את השפה. למה הקיפוח ועל איזה רקע. בהמשך חיי הצלחתי לארגן לי, מן היקב ומן הגורן, טיפה אידיש. קצת גרמנית שלמדתי לפני שנים, חברה שלי ורדה שלימדה אותי להגיד באידיש "מכה לפנים" ולשיר שיר חנוכה, חברה שלי רחל ששרה לי שיר על חתולה שיש לה "שיינע אוייגלך", יענו, עיניים יפות.
ועדיין נדמה לי שאני מסוגלת לנהל שיחה שלמה, עם תכנים והבנה ואמפתיה, עם אדם שאינו דובר שפה אחרת פרט לאידיש [אבל בינינו, זה לא חוכמה, כבר ביליתי בשיטוטיי באיטליה ימים כלילות עם גברים איטלקים, שיחות שלמות ניהלנו, ומה, אני יודעת איטלקית? ולפני שנים אחדות תפסתי את עצמי מנהלת שיחה על מזג האוויר עם זקנה צ'כית או סלובקית או הונגרית באחת מן הארצות המסתובבות ואמרתי לעצמי בהפתעה, וואיי, אני משוחחת בשפה זרה עם אדם שאני לא מכירה בארץ שאני לא מכירה ואנחנו מבינות אחת את השנייה. שעל כך מספרת חברתי רחל המוזכרת לעיל, על הלילה בו בילתה אימא שלה עם חמותה. אִימא של רחל ידעה רק אידיש, פולנית, רוסית, אף מילה עברית. חמותה של רחל ידעה רק מרוקאית. לילה אחד האימא והחמות ישנו באותו חדר וכל הלילה דיברו. בבוקר סיפרו כל אחת בתורה את סיפור החיים המרגש של רעותה. באיזו שפה בדיוק הן דיברו?].
אז איך זה שיצאתי מבית הורי וידי ריקות משפה זרה? זה משום שבבית הורי דיברו קראו וכתבו רק עברית. אפילו שפה סודית לא הייתה להם. והרי שניהם נולדו וגדלו בפולין. בשִלהי 1939 הלכה אימא לספריה בקיבוץ וביקשה ספרים באידיש ובפולנית והספרן אמר לה – מותק, תשכחי מזה, רק עברית. ומאז רק עברית.
אז אידיש אני לא יודעת [לאדינו וספרדית דווקא כן, לא הרבה, אבל מספיק בשביל להסתדר במרחבי האנדים אליהם תמיד יוצא הלב הקטן שלי], אבל הנה 11 המילים איתן יצאתי מבית אבא, צידה לדרך, ולא יודעת לכתוב אותן נכון כי מאיפה לי לדעת: מיין אורים קינד, ילדי המסכן, הייתה אימא אומרת לנו. קלוצ קאשעס, שאלות תם, הייתה אימא אומרת על השאלות של אבא. רעצער דאר וואנד, דבר אל הקיר, הייתה אימא אומרת על אבא, יענו, אין עם מי לדבר. ו – לוז ער רופ, או איך שכותבים את זה, תעזבי אותו או אותה או את זה, היה אבא אומר לה.
וזהו.
|