כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    שמות והסיפורים מאחוריהם

    שמות מתארים לא פעם דרמה שארעה לפני שמקבל השם נולד/ה. שמות מיוחדים וחריגים מספרים סיפור. למשל אותה נס-יה שפגשתי במזכירות קיבוץ היתה נס עבור הוריה מאחר וכמעט לא נולדה. את החווייה שלהם חרטו בשמה לנצח. אספתי הרבה סיפורי שמות ואני מעונין לשמוע על עוד וללקט אותם לידיעת המתענינים באותם דרמות קטנות שקדמו לשמותיהם ושל אחרים. איני מתחייב לשמור את כולם ולי הזכות לערוך אותם בתאום עם השולח/ת. מקווה שנהנה כולנו מהבלוג

    0

    התחייה

    0 תגובות   יום שבת, 3/3/12, 09:49

    אירה שכבה בחדר ההתאוששות שליד חדר היולדות, מחבקת אל חזה את בתה הטרייה, 

    חשה את רחמה מתכווץ בכאב עם כל יניקה של השפתיים הענוגות אך נחושות של

    יוצאת חלציה אשר שאריות דם ומי שפיר נותרו עדיין נקוו בשולי עיניה העצומות בשלוות

    תפילה. רק לפני מספר שעות דידתה עם כרסה בין שיניה לחדר היולדות, עדיין לא יודעת  

    מה השם שתעניק לאורחת הצפויה להגיח מגופה, ודוחה את ההחלטה למועד כשתיוולד.

    עתה, באוזניים חרשות למחצה מזעקותיה בעת הלידה, חוותה את שארית גלי ההלם

    של הכאב האיום שפילח אותה ואשר החליט לא לנטוש אותה ולהלום בה עוד ועוד.

    היא לא הבינה כיצד זה כאב הלידה שהיה אמור להיפסק באחת עם צאתה של עוללה מבטנה עדיין ממשיך כאילו לא ילדה.ואז ברגע מסויים בניצוץ של תובנה קלטה שהכאב שהיא חווה בא ממקום אחר לא מוכר שאף פעם לא נתנה לעצמה לחוותו. היו אלה גלי  כאב שצברה והדחיקה כל חייה אל מאגר דמיוני שבנתה במוחה ודמיינה שהיא נושאת אותו על גבה, הרחק מליבה שלא יכול היה לשאת זאת, היא שמרה בו  כל כאב ומכה שפגעו בה כדי שלא יגעו בה

    ממש ולא יצרבו את נפשה שלא עמדה בסבלות חייה. כל השפלה ואכזבה שקרתה בדרכה הועברו  לאותו מאגר דמיוני וקיבלו בו תא נפרד. כך יכלה לצפות בהם מן הצד להעריך אותם,  לנתחם, למיין אותם ולשלוט בהם,  גם את רגשות השימחה שחוותה הביאה למאגר זה כדי לא להפריע לשליטתה ברגשותיה אשר נותרו כמעט בלתי פגיעים אך בלתי נחווים עד תומם ובוסריים. כך חשבה לצלוח את החיים עם היפגעות מינימלית ועד סופם כאשר כבר לא תצטרך להתגונן מהם יותר. אולם כאב הלידה שפילח את גופה בקע את מאגר הכאב באחת וכל תוכנו נשטף אל נפשה שלא יכלה להכיל את פרץ עוצמתו. כאב היותה לבד בחדר הלידה, כאבי היותה  ילדה מוכית לבד בחצר ביתה , כאב כל ההשפלות שעברה, ההפסדים ואינסוף התסכולים שלא עמדה בהם וריסקו את דימוייה העצמי ואת בטחונה, כל אלה עתה שטפו את תודעתה והוציאו מגרונה זעקות ובכי בלתי נשלט שהלך  ונמשך עד שחשה שהיא טובעת בו ללא יכולת לעזור

    לעצמה. בכוחותיה האחרונים אימצה את בתה על חזה כקרש הצלה מהמציאות הפנימית שטפחה על פניה כגל צונאמי, חסרת אונים, נגרפת בלי ידיעה אם תצא שלמה מהשטפון הרגשי שהציף אותה.. ואז, לאחר זמן שדמה לנצח, כנצנוץ של פנס באפלת הסערה, חשה כי זרם הכאב שוכך לאטו ובמקומו עולות תחושות פורקן והקלה זעירה אך מתחזקת של גאולה ושל לידתה ושל תובנה חדשה על עצמה. לא עוד תרחיק כאב אל המאגר המדומה לא עוד תתבונן

    בו מרחוק ותסמנו בתוויות, אלא תחווה אותו ותיתן לו מקום בנפשה וגופה שיוכלו מעתה להכילו. לא תנסה יותר להימלט מאכזבות ע"י הרחקה מלאכותית שלהם אלא תעבד אותם לתחושות והבנות. לראשונה הבינה כי תובנות הרגש טובות מתובנות השכל וניצני הבנה ראשונית זו החלו לנבוט בנפשה הפצועה ולהזרים רגשות סיפוק ואושר שפעלו כחומר מרפא. אט אט  יצאה ממפץ הכאב שגרף אותה וחזרה אל בתה שנרדמה, חווה לא חווה את הסערה שעברה על אמה. אפופת הכרת תודה לעוללה שפרצה את עולמה המוגן  לחשה אליה "תחייה'לה, תחייה מתוקה שלי,אני אוהבת אותך. תודה שאת כאן אתי".

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      יואלאמת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין