| שלום רב חמודתי! תכניתי התבטלה וביליתי את היום במנוחת שבת ממש. אחרי שבוע עבודה, יש טעם מיוחד לשבת. נפגשים עם חברים, ששבועות עוברים מבלי להיפגש עימם לשיחה חברית. הרי כל אחד מרוכז בפינתו, בעבודתו, במקצועו. לכן איני כותב לך על כמה מהחברים שהינך שואלת לשלומם, מכיוון שאין אנו בפלוגה אחת. מזג האוויר לא האיר לנו פנים. תתארי לך בחודש ינואר הפשרת שלגים, ממש כערב פסח בחו"ל. והבוץ מתגלה מחדש בכל אכזריותו, ומציק ממש לנשמה. אני מניח שזה לימים ספורים ובטח שוב תהיה יד החורף על העליונה והקור ישלוט בכיפה. גם לקריאה רבה לא זכיתי, האורחים שצבאו בחדר מנעו ממני אפשרות של ריכוז. עברתי על העיתונות, חוברות המפלגה וההסתדרות. התברר שהמרחק הגיאוגרפי ניכר גם בהבנת עניינים בהם חי הישוב בימים אלה. וקיבלתי את המיצוי הקצר של דויד "באמת לא אבין כיצד קרה והנוער ממשיך בהתנכרות והתכחשות לחובותיו כלפי עמו הטבוח". תמוה הדבר, על שלא עמדה לה להסתדרות ולמוסדות הישוב ליצירת משטר התנדבות להבטחת המילואין ליחידה. כפי הנראה שאין הערכה גם במוסדות אלה. מה גדולה החבלה בעניין שלנו. והנני חרד לאווירה שעלולה להיווצר בגלל עובדה זו. ישנם כבר גילויים המחייבים אותנו לערנות רבה. איזה לעג הגורל. שלוש מאות בחורים, רובם מהמשקים, נענו לתביעת השעה. ואיה נוער הזהב? אלפי הנוער שקיבל את חינוכו בהסתדרויות נוער? האמנם קהו החושים? וכי מאיידנק, טרבלינקה, ורשה ובודפשט אינם מחייבים? האם לא יוקדת בעצמותיהם אש הנקמה, הרצון לכבד את דגל עמם ועתיד חירותם? ומטרידה המחשבה, לא רק בגלל אי היענותם לצו השעה, הרי אלו יהוו את הישוב של העתיד הקרוב. הם יצטרכו להיחלץ לשירות העם בתקופת היאבקות על גורל הארץ. אלו נתיניה של המדינה העברית שבעתיד. אין עוול גדול ומשווע יותר מגילוי זה של לווי האומה את בניה בהליכתם לחזית. בזמן שאנו פה נתונים למבחנים פיסיים ונפשיים, יישבו להם בעורף לבטח, מבלי כל זעזוע מצפון. איני רוצה להתרברב בשליחות הגדולה שהיטלנו על עצמנו. ובאמת בפשטות, כדבר המובן מאליו, יוצאים יום-יום, ערב ולילה לאימונים, בבוץ, קור, שלג ורוחות, וגם בנפש פנימה רב הקור שמלווה אותנו במחשבות שהעליתי במכתבי. ובחיינו, נוצרים כלים ראשוניים לארגון. המפקד מגלה יחס של הבנה לבעיות עתידנו, שהן מיוחדות במינן, שלא כחיילים של אומות אחרות. הדאגות להתיישבות, שיכון, קואופרציה, תעסוקה בעבודה לאחר המלחמה, הינן בעיות המעסיקות את רבי המדינה של אומות הברית. ואצלנו, הרי אם לא נעמיס הפעולות האלו על שכמנו, אין אחר שידאג לכך. הפרובלמה של עתיד החיילים היא במרכז החיים האידיאיים של האנשים הנתונים בקו החזית. ועיתונם מלווה אותם בהסברה על כל הבעיות שמעסיקות אותם. כל רמז של מיניסטר, כל מאמר בעיתונות ארצם, מוצאים הדים במחנה. וטבעי הדבר, שאחרי חמש שנות מלחמה, תתרכז המחשבה בשאלות קונסטרוקטיביות. באיזה להט עוקבים החיילים אחרי תמונות הבתים שמתכנים להקים באנגליה בשובם. וכל אחד רואה בחזונו כיצד יחזור בקרוב לביתו, למשפחתו. במכתבים המגיעים מהמוסדות בארץ, יש רושם שחלה תזוזה ניכרת בשטח זה. ויש תקווה שעם שובנו לא נצטרך להיאבק על זכות התור... ובהרהורים אלה הנני מסיים את מנוחת השבת, נוסף למחשבות רבות שהתרכזו בדאגה למצבך. עלו געגועים מנבכי זיכרונות של יום שבת בבית. וכך חלף-עבר היום. הנני עומד לקדם את פני השבוע הבא בכוחות מחודשים למאמצים נוספים. אני מקווה שמכתביי מגיעים בסדר. עד כה לא דילגתי על יום אחד בכתיבה. מכתבייך-את, מתקבלים ברציפות אחרי שהותם שישה ימים בדרך. היי בריאה חמודה והמשיכי בכתיבה רצופה. שלומות לצפרה ולקרובים. שלך בשפע אהבה ונשיקות רבות, שמואליק |