כותרות TheMarker >
    ';

    דיני נפשות

    5 תגובות   יום ראשון, 4/3/12, 07:33

    הקור העז של תחילת מרץ מנע ודאי את  מותן של שתי ילדות בנות 13 מאשדוד. הן הלכו לחוף הים במגמה לשים קץ לחיים רוויי סבל חברתי שחוו בבית-הספר ובאינטרנט. הרשתות החברתיות הן בעלות עוצמה אדירה לרומם ולהשפיל, ובמקרה שלפנינו – כוח להשחית.


    משרד החינוך הודיע לפני שלושה חודשים, שאסור  למורים ליצור קשר עם תלמידיהם בפייסבוק. גם עתה, לאחר המקרה החמור באשדוד, המשרד אינו זז מדעתו (הארץ, 2.3.12). ההסבר פשוט: יש צורך להפריד בין שני התפקידים ולתת לכל אחד את הכבוד המגיע לו – מורה ותלמיד, יופיטר והשור. ההפרדה, לפי גישה זו, מביאה לביטוי את הסטטוס של המורה כמי שנדרש לעמוד מול הכיתה, לנהל שיעור, לשלוט במתרחש ולשמר את סמכותו. "השטחת" מערכות היחסים בפייסבוק תזיק למעמדו.


    חשיבה זאת של משרד החינוך מביאה אותנו לדיון על מה שמעניק יוקרה וסמכות בעידן הזה, מהן מערכות היחסים הרצויות בין מורים לתלמידים ומהו אמון במערכת החינוך. המחשבה שדווקא ברשת החברתית מאבדים המורים את סמכותם היא כמובן ילדותית. סמכותם חלשה גם לפני היות אינטרנט ופייסבוק. זה לא רשת חברתית אלא סביבה חברתית שלמה שמחלישה כל סמכות בכלל: הורית, מורית, אח"מית, השקפות עולם ו"אמיתות" מדעיות. משרד החינוך ממשיך בדרכו-שלו, שביסודה הכוח, מבלי להבין כראוי את המציאות המשתנה.


    ראשיתה של התקלה מצויה בפירוש שמעניק המשרד למושגים "ללמד" ו"לחנך", שמגלגל אותו למסקנות כה שגויות וכושלות לגבי הפייסבוק. מה נכון לעשות בעידן פוסט-מודרני שבו הידע הוא בלתי-מוגבל והזהות האישית של הילדים כה מבולבלת? הסיכוי  שבית-הספר יהיה גורם מעצב עבור תלמידיו אינה נעוצה בדימוי הגרוטסקי של "מורה מורם מעם", כי-אם להפך: מורה מעורב, כעין יועץ, כעין ידיד, שפוגש את התלמידים לעיתים קרובות ובמצבים אישיים וחברתיים מגוונים; מורה שרכש את אמונם בזכות קרבתו, להשיח עמם על חוויות מגוונות שיש בהן שמחה, קושי וצער כאחד. הרשת החברתית היא אחת מן הזירות בהן השיח האינטימי הזה מתרחש.


    הלמידה השכלתנית אינה נפרדת בתנאים אלו מן החינוך הרגשי-חברתי-ערכי. האינטראקציה בכיתה במהלך שיעור ביולוגיה אינה "ביולוגית", אלא רב-מימדית. אם השיעור עוסק בחקר פעיל של אקולוגיית שלולית, המורה מנחה את תלמידיו בתהליכי החקר, אבל גם בהתנהגותם, ביחסים ביניהם ובתובנות הערכיות שיפיקו לגבי, נניח, עתידו של כדור הארץ והתנהגותם כלפיו. ככל שיהיה קרוב יותר אל התלמידים תהיה רבה יותר סמכותו להנחותם בהיבטי הידע הביולוגי, החוויה החברתית והגישה הערכית.

     

    אבל למשרד החינוך יש בשנים האחרונות שיר יחיד, שמובא כאן בפאראפראזה על רחל: "רק על מדידה ובחינה לספר ידעתי". את ההליך הסתמי והמשמים הזה יש לאכוף בכל דרך אפשרית: תלבושת אחידה, קימה בפני המורה, חוזר מנכ"ל מיוחד לבעיות משמעת ואיסור התרועעות בפייסבוק. הרבה כוח.


    מורה "בעל סטטוס", השומר על ריחוק כפוי מתלמידיו, לא יוכל להיות מורה-לחיים עבורם, להכיר את רגשותיהם, להנחותם ולעיתים אף להצילם פשוטו-כמשמעו מידי עצמם או מאחרים. איננו משיחים כאן בכמה נקודות "קריטיות" במיצ"ב או בבגרויות, אלא בדיני נפשות. היכן התבונה? היכן החמלה? היכן האמון במורה?

     

    (המאמר הופיע באתר "עבודה שחורה" תחת השם "משרד החינוך, מורה 'בעל סטטוס' אינו מורה לחיים")

    הכותב הוא חבר בארגון "חינוך ישראלי"

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/3/12 08:16:
      שפתיים ישק אברהם!... אבל למרבה הצער הקונספט המשרד-חינוכי העכשווי אינו מנותק מהקונספט הליכודי-בית"רי, הוא הקונספט שמשדר מעמקי מערת המכפלה... בכל אופן - אני מקווה שלא תרפה ותמשיך להשמיע את קולך בנושא, עד שיפלו חומות העיוורון והאטימות. ברוך תהיה.
        5/3/12 02:21:

       

       

              "היכן את עובדת?"

       

              "בבית-הספר סדברי-ואלי."

       

              "מה את עושה?"

       

              "כלום."

       

              ל א   לעשות מאומה בסדברי-ואלי דורש המון אנרגיה ומשמעת, והרבה שנות ניסיון.  אני משתפרת בזה משנה לשנה, ומשעשע אותי לראות כיצד אני ואחרים נאבקים בסכסוך הפנימי הבלתי נמנע המתעורר בנו. הסכסוך הוא בין הרצון לעשות דברים למען אנשים, להעביר להם  את הידע שלך ואת הבינה שקשה כל כך היה לרכשם, לבין ההכרה שילדים חייבים ללמוד בכוחות עצמם ובקצב שלהם. השימוש  בנו  מוכתב על ידי רצונותיהם, לא על ידי רצונותינו. עלינו  להיות שם כאשר אנו מתבקשים להיות שם, ולא כאשר אנחנו מחליטים שעלינו להיות שם.

       

              ל ל מ ד, להפיח השראה, ולייעץ, הן כולן פעילויות טבעיות שנראה כי מבוגרים מכל התרבויות והמקומות עוסקים בהן מסביב לילדים. בלי פעילויות אלו, על כל דור היה להמציא הכל מחדש, החל מהגלגל וכלה בעשרת הדיברות, מעבודות המתכת ועד החקלאות. בני-אנוש   מעבירים את הידע שלהם לצעירים מדור לדור, בבית, בקהילה, בעבודה -- וכביכול בבית-הספר.  לצערנו ככל שבתי-הספר מתאמצים ומשתדלים  להעניק הדרכה יחידנית לתלמידיהם, יותר נזק  הם גורמים לילדים. הצהרה זו דורשת הסבר, היות והיא סותרת לכאורה את מה שזה עתה אמרתי, היינו, שמבוגרים תמיד עוזרים לילדים ללמוד כיצד להיכנס לעולם ולהיות לתועלת בו.  מה שאני למדתי, בצורה איטית מאד ומכאיבה במשך השנים, שילדים מקבלים החלטות  חיוניות  בעצמם בדרכים שאין באפשרותם של המבוגרים לחזותן מראש או אפילו לדמיינן.

       

              ח ש ו ב  על העובדה הפשוטה שבבית-הספר סדברי-ואלי, תלמידים רבים מחליטים להתמודד עם אלגברה ולא בגלל שעליהם לדעת אלגברה, או בגלל שזה מעניין אותם, אלא בגלל שהם מתקשים בזה, זה משעמם, והם גרועים  בזה. הם חשים צורך להתגבר על פחדם, על הרגשתם שהם אינם מתאימים, על העדר משמעת אצלם. פעם אחר פעם, תלמידים שקיבלו  החלטה זו משיגים מטרתם המוצהרת  ועושים  צעד ענק בבניית האני שלהם, ביטחונם, ואופיים.

       

              א ז  מדוע זה לא קורה כאשר כל הילדים נדרשים או מעודדים ללמוד אלגברה בבית-הספר התיכון? התשובה היא פשוטה. על מנת לגבור על משוכה פסיכולוגית כלשהי עלינו להיות מוכנים לקחת על עצמנו התחייבות אישית מסוימת. מצב נפשי כזה מושג רק אחרי ֶהתבוננות  אינטנסיבית וניתוח עצמי, ולא יכול להיות מוכתב על ידי אחרים ולא ניתן  ליצור  אותו  עבור  קבוצה. כל מקרה הוא מאבק אישי וכאשר הוא מצליח זה ניצחון אישי. מורים יכולים לסייע רק כאשר הם מתבקשים לעשות כן, ותרומתם לתהליך היא קטנה לעומת העבודה שהתלמיד משקיע.

       

              ק ל  לתפוש את המקרה של אלגברה. למרות שהוא לא כל כך מאיר עיניים כמו אותן שתי דוגמאות שעלו לאחרונה בהגנה על תזות: נערה אחת שהייתי מאד קרובה אליה ושבקלות יכולתי להשלות את עצמי במחשבה ש"הדרכתי אותה" גרמה לי להלם אמיתי כאשר בניגוד  ל"בינתי" מצאה יותר תועלת להשתמש בזמנה בבית-הספר בכך שהתרכזה ביצירת קשר חברתי וארגון מסיבות ריקודים במקום ללטש את כישורי הכתיבה שיהיו נחוצים לה במקצוע  שבחרה כעיתונאית. לא היה עולה על דעתו של איש מהמבוגרים המעורבים בחינוך של התלמידה המסוימת הזאת לייעץ או להציע לה את דרך הפעולה שהיא כל כך בחכמה בחרה לעצמה, מודרכת על ידי הידע הפנימי והאינסטינקטים שלה בלבד. היו לה בהתחלה בעיות שהיא הבחינה בהן בבירור, ואז היא עברה לפותרן בדרכים יצירתיות ואישיות. בהתעסקותה הישירה עם אנשים במקום להתבונן בהם מהצד, היא למדה יותר על האנשים וכתוצאה מכך השיגה יותר עומק והבנה פנימית שבבוא הזמן הביאו אותה לכתיבה משופרת. האם תרגילי כתיבה בשעורי אנגלית היו מאפשרים לה להשיג זאת טוב יותר? אני מסופקת.

       

              א ו  מה בנוגע לנערה שאהבה לקרוא ואיבדה את אהבת הקריאה אחרי זמן מה של שהייה בביה"ס סדברי-ואלי? במשך זמן ממושך היא הרגישה שאיבדה את שאיפתה, תבונתה, ואהבתה ללמוד כי כל מה שעשתה היה לשחק בחוץ. אחרי שנים רבות היא הבחינה שהיא קברה  את עצמה בספרים כבריחה מהתמודדות עם העולם החיצון. רק אחרי  שהיא הייתה מסוגלת להתגבר על בעיותיה החברתיות, ורק אחרי שהיא למדה ליהנות מהפעילות בחוץ ומפעילות גופנית, רק אז היא חזרה לספריה האהובים. עכשיו הם לא בריחה, אלא חלון לידע ולחוויות חדשות. האם אני או מורה אחר היינו יודעים כיצד להדריך אותה באותה תבונה כמו שהיא הדריכה את עצמה? חושבתני שלא.

       

              ת ו ך   כדי כתיבה זו נזכרתי בדוגמה נוספת מלפני שנים רבות. היא מדגימה כיצד סוג העידוד החיובי וההעשרהֶ המקובלים יכולים להביא לתוצאות הפוכות ומאד מגבילות. התלמידֶ נשוא הדוגמה היה כמובן חכם, חרוץ  ולמדן. כל בחינה בראשיתֶ חייו הייתה מראה אותו כבעל כשרון רב במתמטיקה. מה שבעצם הוא עשה בעיקר בעשר שנות שהותו בביה"ס סדברי-ואלי היה להשתתף בספורט, לקרוא ספרות, ויותר מאוחר בשנות העשרה בחייו, לנגן מוסיקה קלסית בפסנתר. הוא למד אלגברה, לרוב בעצמו אולם כנראה שהקדיש מעט מזמנו למתמטיקה. כעת, בגיל עשרים וארבע, הוא בוגר במתמטיקה מופשטת ומצליח מאד, באחת האוניברסיטאות הכי טובות. צמרמורות עוברות בי לחשוב מה היה קורה איתו לו היינו "עוזרים" לו  במשך שנותיו פה לצבור ידע במתמטיקה, על חשבון הפעילויות שהוא בחר להעדיף. האם  היה  לו כילד קטן, הכוח הפנימי לעמוד בפני שבחנו וחנופתנו ולעמוד על דעתו לקרוא ספרים, להתבטל בספורט  ולנגן  מוסיקה? או היה בוחר באופציה להיות "תלמיד מצטיין" במתמטיקה ובמדע והיה מתבגר עם המשאלה הבלתי מסופקת לדעת בתחומים אחרים? או היה מנסה לעשות הכל?  ובאיזה מחיר?

       

              כ ע ז ר   ש כ נ ג ד  לדוגמה  הקודמת ברצוני להביא מקרה אחר אשר מאיר עוד היבט של גישתנו.  לפני שנים מספר, נערה בשנות העשרה שלה שהייתה תלמידה בביה"ס סדברי-ואלי מאז היותה בת חמש, אמרה לי במידה מסוימת של כעס שהיא בזבזה שנתיים ולא למדה  כלום.  אני לא הייתי תמימת דעים עם הערכת עצמה, אולם לא רציתי להתווכח עמה, לכן, רק אמרתי, "אם למדת כמה רע זה לבזבז זמן, אז לא יכולת ללמוד שעור טוב יותר כה מוקדם בחייך, שעור שיהיה לך יקר ערך לכל ימי חייך". תשובה זו הרגיעה אותה, ואני מאמינה שהיא דוגמה טובה לערך שיש לאפשר לצעירים לעשות טעויות וללמוד מהן, במקום לכוון את חייהם במאמץ למנוע טעויות.

       

              מ ד ו ע   שלא נאפשר לכל בן-אדם להחליט בעצמו כיצד להשתמש בזמנו? זה היה מגדיל את הסיכויים שהאנשים יגדלו כאשר הם ממלאים את הצרכים החינוכיים הייחודיים של עצמם מבלי שאנחנו המבוגרים נבלבל אותם, שהרי לא יכולנו לעולם לדעת מספיק או להיות מספיק נבונים על מנת לייעץ להם כיאות.

       

              ל כ ן   אני  מלמדת  את  עצמי לא לעשות מאומה, וככל שיותר  מסוגלת אני לעשות זאת, עבודתי יותר טובה. נא לא להסיק את המסקנה שהצוות הוא מיותר. יכולת לומר לעצמך שהילדים כמעט מנהלים את בית-הספר בעצמם, אז מדוע להחזיק צוות גדול כזה, רק בשביל לשבת ולא  לעשות כלום. האמת היא שבית-הספר והתלמידים זקוקים לנו. אנחנו שם על מנת להשגיח ולהזין את בית-הספר כמוסד ואת התלמידים והיחידים.

       

              ת ה ל י ך  ההכוונה העצמית, או לפרוץ את דרכך, באמת לחיות  את  חייך במקום להעביר את הזמן, הוא טבעי אך לא מובןֶ מאליו לילדים אשר גדלים בתרבות שלנו. בכדי להגיע למצב נפשי זה הם זקוקים לסביבה שהיא כמשפחה, בקנה-מידה יותר גדול מהמשפחה הבסיסית, אולם תומכת ובטוחה באותה מידה. הצוות, בהיותו קשוב ודואג ובו בזמן לא מכוון וכופה, מקנה לילדים את האומץ והתנופה להקשיב לאני הפנימי שלהם. הם יודעים שאנחנו מסוגלים כמו כל מבוגר להדריך אותם, אולם הסירוב שלנו לעשות כן הוא כלי חינוכי בשימוש פעיל על מנת ללמד אותם להאזין לסביבתם אולם להקשיב רק לעצמם, לא לאחרים אשר במקרה הטוב, יודעים רק מחצית מהעובדות עליהם.

       

              ה מ נ ע ו ת נ ו  מלומר לתלמידים מה לעשות אינה נתפשת על ידם כהעדר משהו, כריקנות.  להפך, זה כוח הדחיפה אשר מביא אותם לפרוץ את דרכם לא תחת ההדרכה שלנו אלא תחת דאגתנו התומכת. כי זה דורש עבודה ואומץ-לב לעשות מה שהם עושים למען עצמם  ובעצמם.  זה דבר שאינו ניתן לעשותו בחלל ריק של בידוד. זה דבר הצומח בקהילה חיה וסבוכה אשר הצוות מיצב ומנציח.

       

       

      ["האמנות לא לעשות מאומה - תפקידו של המורה בבית-הספר סדברי ואלי", מאת, חנה גרינברג, הניסיון של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987. תרגום לעברית, זכויות הפרט.] 

       

      [ .The Art of Doing Nothing, by Hanna Greenberg, The Sudbury Valley School Experience ]

       

       

        5/3/12 01:40:

      בהחלט מסכימה עם הכתוב.

      מורה לחיים אמור להיות

      מעורב בחייו של הילד,

      ולעיתים אפילו להציל את חייו.

        5/3/12 01:32:

       

       

      חוק וסדר (ואחריות): יסודות המשמעת. 

       

      בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד. 

      למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה. 

      כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת! 

      הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי. 

      אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר. 

      בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר. 

       

                          עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלהמה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו?                                                                                                                                                                                                                                                                                      השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד  .                                                                                                                                                                                                             סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות.                                                                                                                                                                                                                                                                                            אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו.                                                                                                                                                                                                                                      סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו.                                                                                                                                                                                                                         אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים.                                                                                                                                                                                                     בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי.                                                                                                                                                                                                                                                                       יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, וגם בבית, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.                                  

       

      [ פרק 5, חוק וסדר: יסודות המשמעת, המשבר בחינוך האמריקאי - ניתוח והצעה, בית הספר סדברי ואלי, 1970. ]

       

       

        4/3/12 20:44:
      מסכימה לנאמר במאמר. בכיתות א-ג לימדה אותנו מורה שענתה על מה שאתה רואה כחשוב. היא הזמינה קבוצות ילדים לביתה. הילדים אז היו הרבה יותר עצמאיים מאשר היום. היא דברה עם כל אחד בנפרד. בכתה א' אמרתי לה שמצבנו הכלכלי קשה מאד. היא הביאה עבורי מכתה אחרת תלמיד, למדה אותי איך ללמד תלמיד מתקשה בקריאה ובכתיבה, וכך הרווחתי כסף עבור הורי. היא עזרה בכל מיני דברים גם לילדים אחרים. היינו בכיתה חמישים וארבע תלמידים. אגב, כך נהגו גם המורים שבאו אחריה עד כיתה ח'. היום יש נתק גדול. וחבל...

      ארכיון

      פרופיל

      חינוך אחר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין