אני לא מתיימרת לדבר על אפליה כלפי המגזר שלי, כולם יודעים שהיא קיימת והאתנוצנטריות הארצישראלית המצויה מראה את פניה לא רק לנו אלא גם לאתיופים , למזרחים, לכל מי שנראה קצת שונה או בעל מבטא כזה או אחר. ברצוני לפתוח פתח לחשיבה קצת אחרת – הן למגזר שלי והן לכל אותם אזרחים מודאגים החוששים לחייהם בגלל השתלטות המונית של האחר על מרחב המחייה שלהם. אין זה סוד שבני האדם באשר הם מפחדים מכל נדבך שאינם מסוגלים להבין או להכיל. ואכן קשה לעכל ערב רב של פנים, מבטאים ,סגנונות וצלילים הנוחתים בו זמנית. כולם דוברים אותה שפה אבל לא בדיוק , דומים לאוכלוסיה המקומית אבל לא ממש ובהעדר קבלה מצד הותיקים בוחרים להתבצר בעמדתם ולפתח תסביך עליונות בגלל שזה כל מה שנותר לאדם לעשות אחרי שהוא שומע עד כמה לא אוהבים אותו. תהליך דומה עבר קהילות העולים המזרחים – הם התקבלו פה בחשדנות , נזרקו אל המעברות וקיבלו יחס של אזרחים סוג ב' במשך שנים על גבי שנים עד שהחליטו להתעורר ולמחות על מצבם. ההתעוררות נמשכת עד היום : נמתחת ביקורת על הדרך בה מיוצג המזרחי בטלויזיה, נערכים מחקרים על העבר וישנו אינטרס של אלה שהצליחו להחילץ ממעגל האפליה שיראו את הקהילה שלהם בצורה מכובדת ולא הסטריאוטיפ הישן שהחברה הותיקה בארץ הדביקה לה כשעלו לארץ. לעליה הרוסית היו 20 שנים להסתגל וכל אחד הסתגל –אדם לאדם זאב בכדי לשרוד. אחד הפשעים הכי גדולים שברה"מ עשתה היה לחסל את הקהילתיות היהודית ולכן אנחנו לא מסוגלים לחיות בקהילה תומכת . ישנם פשעים רבים ונוספים שאף אחד לא באמת יודע עליהם ואם היו יודעים הרי שהיחס לעולים היה הרבה יותר מכובד. כל העולים שהגיעו לארץ עד אמצע שנות ה-90 הם שורדים של משטר אפל ושל אנטישמיות אבל איש לא שמע על כך ואיש לא עשה דבר על מנת שישמעו. כאן איני מאשימה חלילה את מדינת ישראל אלא את המגזר שלי. יש לנו מספיק פריטים למלא 20 מוזיאונים בגודל של יד ושם לזכר ההרוגים והנעלמים של אותו משטר או אפילו לזכר חיי היהדות ואף אחד לא פתח מוזיאון ליהדות ברה"מ. יש לנו מספיק עדויות לפשעים ולאפליה ולחיסול הקהילה אך איש אינו מראיין ואיש אינו עושה סטטיסטיקה. איש אינו לומד רוסית כדי לקרוא את המסמכים של הק.ג.ב איש אינו נלחם להביא את המסמכים לפה (לעומת זאת אנשים כן לומדים פולנית, הונגרית ולאדינו כדי לגשת לארכיוני העבר וקהילות יהודיות בחו"ל מעוניינות בחקר עברן ומשקיעות בכך משאבים). גם אלא שלומדים רוסית אינם מתעניינים בכך. וזה לא שחסרים מומחים . חסרים בעיקר המימון והמוטיבציה. מבחינת מוטיבציה הנני זוקפת זאת לברה"מ גם כן ,שהנחילה מנטאליות של עבד לכל נתיניה: כל הקשור לביתי אני אעשה ומה שקשור לחברה ככלל שתעשה המדינה . ואכן אנשים יושבים וממתינים שיתחילו לתת להם כבוד ולהתייחס אליהם יותר טוב מבלי לעשות דבר בנדון. לא ראיתי עמותה אחת שעוסקת בייצוג של יוצאי ברה"מ בתקשורת והייצוג קיים ולא מכבד. עם כל הכבוד לשר החוץ , לחברת הכנסת מיכאלי ולגב' ניקול ראידמן הם ממש לא מייצגים את כל הציבור הרוסי. מאוד מתאים לראות בנו עילגים, אימפולסיביים ועשירים עם קפריזות כי אף אחד לא אוהב אנשים כאלה במילא. לגבי המימון זוהי נקודת תורפה נוספת. עשירים יוצאי ברה"מ לא חסר. ישנם גם אוליגרכים יהודים שעדיין חיים ברוסיה ואפילו עשירים בארצות הברית שמקורם מאחורי מסך הברזל. כל אותם אנשים נותנים צדקה כמובן, אך הם יעדיפו אותה באופן פופוליסטי ובביטוי חומרי. הם יעדיפו לממן חורשה על שם סב או אב או על שמם , פסל עם אופי דומה , בית כנסת או ספסל . דברים מוחשיים. אין לי שום דבר נגד הנצחה אבל ההיסטוריה לימדה אותי ששום בניין , אבן או חורשה אינם נצחיים. מחקרים אקדמיים, ספרות, סטראוטיפים ומדיה פופולרית נחרטים בזיכרון האנושי לנצח. אז מי מרים את הכפפה לעשות שינוי?
פורסם בתרגום לרוסית ככתבה באתר הבלוגים polosa.co.il ועורר הדים. מקווה שיעורר גם פעילות מתאימה: |