המחסור במילה טובה היה מטריף אותה. היא היית ילדה מהממת, יפה, חכמה, עדינה ותמימה. והנוקשות הזאת שבאה מהם מהאנשים הכי יקרים לה בעולם, החוסר פתיחות שלהם כנראה השפיעו מאוד. את התוצאות של ההשפעה היא גילתה בשלב ההבה יותר בוגר בחיים. כביכול, חיים מושלמים. אבל כמה אפשר להחזיק דברים בבטן. ההורים שלה.. בסה״כ הם רוצים שיהיה לה טוב, גם אז הם רצו את זה. ם היום. היום היא רואה אותם פעם בשבועיים.. פיזית הכל טוב ויפה. נפשית.. אין חיבור ואף פעם לא יהיה. בית שלא דיברו בו אף פעם, בית שהחיוך מודבק על שפתיים כל הזמן כי ככה צרך להיות, בית שאף אחד לא מספיק טוב עבורה וכל חברה או חבר היו פוגשים מבט חשוד ובלתי נעים.. הוא לא זכרון ילדות הי נעים בעולם. אולי יום אחד זה יתפוצץ והאמת תצא החוצה.. רוב הסיכויים שזה לא יקרה..הרי כל פעם שאמה לא הסכימה על משהו... היא הייתה מפילה סנקציות ועושה הצגות. ואם כאב משהו בפנים, כמו הלב שנשבר או הנשיקה הראשונה על המצח (ואחריה הפחד שנכנסת להריון) אז... הכל נשמר בסוד. בבטן. לא פלא שכאבה לה הבטן ולא היה תיאבון. דברים שהחזקתי בבטן.. אז. והיום.