תמיד אמרו לי שילדים הם כמו פלסטלינה, אנחנו מעצבים אותם כמו שאנחנו רוצים, זה נשמע מאוד ציורי ויפה, ממש דמיינתי איך אני מפסלת את הילדה שלי בלי הדברים שקשים לי ועם הדברים שאני אוהבת בי ובבעלי.

אולם בלילות קשים שהיא פשוט לא הסכימה לישון (בניגוד אלי שברגע שיש חושך אני נרדמת) או כשסרבה לרדת מהידיים דווקא שרציתי אותן לעצמי חשבתי לי- "לעבוד עם פלסטלינה זה הרבה יותר קל, היא לא צורחת ועושה בדיוק, אבל בדיוק מה שאני רוצה שהיא תעשה"

אז ילדים הם לא כמו פלסטלינה, לכל ילד יש את האופי שלו והיופי שלו והצרכים שלו אבל יש לנו השפעה עצומה על הילד.  הדברים שהוא רואה על שולחן האוכל לדוגמא משפיעים מאוד על הבחירות שלו.

יש לי כמה דוגמאות: לפני כמה ימים היו אצלנו חברים, כמו כל אמא טובה גם חברתי הביאה לילד שלה קצת אוכל למקרה שיהיה רעב. בין הדברים היו יוגורט של אחת מהחברות עם מנגו ואננס. יצאנו לטייל והיוגורט נשאר אצלנו.

בגדול אני לא מכניסה דברים כאלו הביתה, יש יוגורט לבן (לפעמים מחלב פרה ולפעמים מחלב עיזים או כבשים או באפלו) ואם רוצים אותו קצת מתוק אפשר להוסיף דבש שלא חומם או לרסק איזה פרי. אבל היה בבית וחבל לזרוק, בעלי אלרגי למנגו ואני לא אוהבת אננס אז נתתי לבת שלי, מה כבר יכול להיות מפעם אחת?

הילדה סרבה! למרות כל הציורים המפתים על האריזה, למרות הריח המתוק והצבע הצהבהב שאמור לגרות היא רצתה לאכול רק יוגורט לבן.

יש שיגידו שזה מעצבן ושילד אמור לאכול מה שנותנים לו, אבל אני מכירה את הבת שלי, היא לא מפחדת לטעום אוכל חדש, (כמו שתראו בדוגמא הבאה) היא פשוט ידעה שיש משהו שיותר בריא לגוף שלה, בלי סוכר מיותר, בלי פירות מעובדים שכל קשר בינם לבין פרי מקרי בהחלט. והיא רצתה מה שנכון לה.

מקרה נוסף שקרה, הכנתי לארוחת ערב סלט ירקות- עגבניה, מלפפון, בצל, כרוב סגול חתוך דק וגזר מגורר- 5 צבעים. הוספתי שמן זית ולימון והיה סלט נהדר, כולנו אכלנו ונהננו. הוספתי לצלחת שלי ושל בעלי נבט חיטה. נבט חיטה בא בצורה של גרגירים קטנים, כמעט אבקה, יש לזה זעם מתקתק וזה מאוד עשיר בויטמין E  שמאוד קשה להשיג מהמזון. שאלתי את הקטנה אם היא גם רוצה והיא סרבה, בסדר, מותר לה, אני אדם מבולגן ולא החזרתי את הצנצנת למקום אלא השארתי אותה על השולחן. לקראת סוף הארוחה, שהילדה כבר לא ממש הייתה רעבה אלא יותר שיחקה עם האוכל, היא הצביעה על הצנצנת עם הנבט חיטה, בניסיון הנואש להבין על מה היא מצביעה (כי לא יכול להיות שעל הצנצנת הזאת) שאלתי על כל דבר בחדר, אבל היא מצביעה על הנבט חיטה, בסוף שאלתי אותה אם היא מתכוונת לזה וסוף סוף החיוך המסופק שלה.

"מה את רוצה לעשות עם זה? מפזרים את זה על הסלט?"

והיא מושיטה לי את הכפית שלה, היא אכלה איזה 4-5 כפיות של נבט חיטה, שזה ללא ספק כמות מכובדת של ויטמין !E,

זה גרם לי לחשוב, הרי אם היתה על השולחן צנצנת ריבה תעשייתית או שוקולד או כוס קוקה קולה, היא היתה מבקשת מזה. אבל כשהבית מלא בכל טוב, ובאמת כל טוב לא סתם אוכל, זה מה שהילדים יודעים, זאת החוויה שלהם מאוכל, זה לא נחשב בעינהם "מזון של פלצנים" או מזון בריאות" זה נחשב אוכל של בית- ובבית אני מרגיש טוב.

פתאום שמתי לב למשהו שלי היה מאוד טבעי אבל אולי בעצם זה מיוחד הילדה שלי אוכלת כמעט כל יום אורז מלא,טחינה מסומסום מלא בכפית, לחם מכוסמין ושיפון כי זה מה שיש בבית.

ילדים אוכלים מה שהם רואים, אם הם יראו אתכם אוכלים ג'אנק הם יוכלו ג'אנק אבל אם בבית תמיד יהיו פירות, ירקות, דגנים מלאים- זה מה שהם יכירו, זה יתחבר להם עם הארוחות המשפחתיות בהן כל אחד מספר על יומו ויש אוירה נעימה והם יגדלו להיות בריאים.

בתאבון!

ולבריאות...:)