כותרות TheMarker >
    ';

    אסימון

    בלוג ביקורת חברה ותרבות.

    0

    דטרמניזם פסימי אופטימי לחלוטין

    4 תגובות   יום ראשון, 4/3/12, 16:16

    ניסיון לתפוס נחמה אתאיסטית ראויה


    בואו נתחיל מההנחה שדת (כל דת) מספקת צורך אנושי בסיסי. הנחה שניתן לבסס הן על הדברים הרבים שהעוסקים בדת יעידו שהם מרוויחים ממנה, ובעצם העובדה ש"דת" הוא אחד הרעיונות (והעסקים) המצליחים בהיסטוריה האנושית.


    את הצרכים אותם מספקת הדת אפשר לכנס תחת הכותרת "מקום". הדת נותנת לאדם סט קורידנטות לפיהן הוא יכול למקם את עצמו ולנווט במציאויות השונות בהן הוא חי. אפשר לחלק את העולמות בהם הדת פועלת ובהם היא ממקמת את העולם לשלוש: מקום בעולם התופעות (קוסמולוגיה); מקום בעולם האנושי, בחברה (מוסר וחוק, תרבות ומסורת); ומקום אישי (כוונה והכוונה, נחמה וכפרה).



    בעולם המודרני קיים בלבול רב בין תפקידה של הדת לתפקידו של המדע. תפקידו היחיד והמזוכך של המדע הוא לטפל בעולם התופעות, בסיבה ולא במסובב, איך ולא למה. כשאדם אומר שהוא "אינו מאמין באבולוציה" הוא אומר משפט שאין לו משמעות - האבולוציה לא צריכה שתאמין בה, האבולוציה צריכה להיות תאוריה שמכסה את סך התופעות הקיימות, ומאפשרת לנבא תוצאות של ניסוים מדידים. 


    מאחורה פועלו של המדע קיימת מערכת פילוסופית נוקשה ומצומצמת שקובעת בדיוק מהי תאוריה מדעית, מהם הקריטריונים שבהם היא צריכה לעמוד. וכמו שתאוריה מדעית אינה דבר שדורש "אמונה" גם הכיוון ההפוך נכון - תאוריות מדעיות אינן נועדו לספר סיפורים או לספק מטרות וכוונות.

    אתם קוראים עכשיו את הרשימה הזאת במכשיר שמכיל בערך שבעה פרסי נובל בפיסיקה - רואים, זה עובד. אבל החוקים שגורמים למכשיר לפעול לא אומרים לנו מה אנחנו אמורים לעשות איתו, האם זה טוב או רע, האם יש לזה ערך...


    מכוחה האמפירי והטכנולוגי דחקה הקוסמולוגיה המדעית הצידה את הקוסמולגיה שסיפקו הדתות השונות - וגם ההדוק שבאנשי הדת ינווט את דרכו באמצעות הכוחות העליונים של לוויני ה-GPS ולא לפי עמודי אש ועשן.


    אבל יש בעיה עם הקוסמולגיה המדעית - היא לא מספקת שום מענה לשני הצרכים האנושיים האחרים, לשני העולמות האחרים (וההרבה יותר מרכזיים) בהם הוא חי ומתנהל. להפך אפילו. הפיכתו של האדם לעוד חומר ממיני חומר שונים, ללא אחריות של כוחות עליונים מכוונים, ללא מטרה עליונה - רק מחזקת את הצורך במקום מוצק יותר בחיינו החברתיים והאישיים.


    אנו מקבלים עוד ועוד מידע, עוד ועוד כוחות על עולם הטבע, יכולת הפעולה שלנו בעולם מכפילה את עצמה - אבל אנו לא מקבלים את אותו כוח לתת משמעות למעשינו.


    המקום השני, זה החברתי, הוחלף מצד אחד בחוקים ומצד שני בתרבות וחינוך. יש לנו מבנה מאוד ארצי של מותר ואסור, של עונש וכפרה. יש לנו משטרה ובתי משפט. יש לנו מוזיאונים, אולמות קולנוע ותיאטרון (ורק חבל שאין את ההכרח ללכת אליהם לפחות פעם אחת בשבוע). יש לנו בתי-ספר שאמורים לספק הכוונה לחיים בעולם החברתי, אבל נדיר למצוא מורים שילמדו אותנו באמת גם למה - למה אנחנו צריכים ללמוד ולעבוד וללכת בתלם, לא משנה איזה תלם.


    הפיכת המקום שלנו למונחה חוקים, חוקי פיסיקה וחוקי ממשל, רק פוגעת ביכולת שלנו למצוא מקום אישי ופרטי - להאמין בעצמנו.

    מוטלת עלינו אחריות עצומה - על ההצלחה והכישלון שלנו, על היכולת שלנו לעמוד בחוקי החברה. אדם יותר לא יכול להיות "חסר מזל" או "צדיק ורע לו" - אדם הוא "מצליחן" או "מפסידן". ולא מפתיע שאנשים רבים סובלים מהלחץ, חלקם פשוט נופלים משותקים מולו.


    אז העולם החילוני נותן לנו מקום בעולם ומקום בחברה - אבל משאיר אותנו נטולי מטרה. יש לנו המון סיבות, המון חוקים, אבל אין הכוונה. חתיכת בוץ מתוחכמת. מכונה מושלמת שחייבת להאמין שהיא עושה כאן משהו מעבר ללהפוך אוכל לחרא עד שמשהו ישתבש במנגנון והכל יתפוגג לכולם.


    וכאן, לצערי, נראה שאתאיזם, החילונית, דיי נטשו את הזירה. הקוסמולוגיה מצויינת. החוקים, פגומים ככל שיהיו, הם חוקי אדם וניתנים לביקורת ולשיפור. רק האדם נותר לבדו, ללא מענה "רוחני". ללא מטרה ודרך, ללא כפרה ומחילה.


    קורט וונגוט, אליו נחזור בהמשך, טען שהציטוט המפורסם של מרקס "דת היא אופיום להמונים" אינו נועד להפחית בחשיבותה של הדת - להפך. וונגוט טען שמרקס עצמו היה משתמש קבוע באופיום, שהוא הכיר היטב את הצורך בשיכוך כאב הגוף. מרקס הבין בדיוק שזהו מקור הכוח של הדתות - שהן משככות את הכאבים היסודיים ביותר שחווה אדם בן תמותה.


    ואולי עבודתם של מיסיונרים חילוניים הייתה נהיית קלה יותר אם הם היו קצת פחות "נכנסים" באנשי הדת באלימות מזלזלת דוגמת ריצ'רד דוקניס או כנסיית הספגטי המעופף (סאטירה מצויינת ומומלצת). אם במקום הם היו מבינים את הצורך של המאמין בדת. אם הם היו מבינים את הכאב שלו ומוכנים להציע לו קצת נחמה, קצת אופיום להמונים.


    וככה המסיונרים החילוניים משאירים אותנו. עם קהלת. עם תפיסה כל מעשינו יסתכמו באפס. ששום דבר לא משנה או משתנה. כל חיינו לריק, משחק סכום אפס. לחיות פעם אחת כאילו לא לחיות בכלל. תקראו לזה איך שתרצו. לנצח לא ננצח, הסוף ידוע מראש. בוץ נטול תקווה. 


    פלא שאין זרם מאמינים קבוע לעבר האתאיזם?


    אבל הזרם החילוני כן קיים, מאמיניו כן קמים יום אחר יום לעבודה. חיים רק פעם אחת כאילו הם חיים רק פעם אחת. ולא, לא מדובר רק בהדחקה. בהתעלמות עקבית מהאפסיות והתמותה.

    להפך אפילו. עובדת מותנו החד-פעמית הופכת את החיים ליקרים ורבי-ערך אפילו יותר - יכולה לדרבן כמו שהיא יכולה לשתק.


    וכאן אני רוצה להציע שתי יצירות שלדעתי (לאמונתי) מספקות נחמה חילונית אתאיסטית לאדם החילוני. קצת לחות נעימה לחתיכת בוץ מתוחכמת.


    בעצם המאמר הזה היה אמור להיות ביקורת על הסרט "שמש נצחית בראש צלול". סרט שמציג את הרעיון שבחרתי לכנות "דטרמניזם פסימי אופטימי" בצורה המשכנעת והטובה ביותר שיצא לי לראות.


    אבל לפני זה נעצור רגע בטלפמדור.


    בספרו "בית מטבחיים חמש" מציג קורט וונגוט את הטרלפמדורים - גזע חייזרים יודעי כל שיכולים לנוע בזמן בחופשיות. הם יודעים שכל מעשיהם יתכלו בתוהו, יודעים בדיוק איך ומתי העולם כולו יהרס, ועדיין הם אופטימים - ממשיכים לעבוד ולחיות. הסוד שלהם מאוד פשוט "להשתדל להתרכז בזמנים הטובים" ולקבל את הרע כ"ככה זה".


    זה נשמע מאוד פשטני כשאני מתאר את זה ככה, אבל אתם מוזמנים לקרוא (ולמי שקרא אז לקרוא שוב - כמו שקוראים בתורה כל שנה מחדש, מומלץ גם את כתבי הקודש החילוניים לקרוא שוב ושוב), לקרוא את "בית מטבחיים חמש" ואת "עריסת חתול" ולספוג קצת מוסר הומניסטי חילוני. דת שוונגוט הוא ללא ספק רב ראשי בה.


    "שמש נצחית בראש צלול" מעביר את המסר דרך רומנטיקה (משהו שוונגוט תמיד היה חלש בו), דרך חיינו כאן ועכשיו ללא שום חייזרים נחמדים - ובקולנוע. ככה שאין ספק שיש פה זווית נוספת וחשובה לכתביו של וונגוט (וגם לסרט זה, כשאר כתבי הדת החילונית, כדאי לחזור שוב ושוב).


    העלילה המרכזית של הסרט מציגה אדם שמנסה להאחז בזכרונות מאהובתו שנמחקים אחד אחרי השני.

    בהתחלה הוא שמח על כך שהכל עומד לחלוף "אני מוחק אותך ואני שמח" - כי כן, יש נחמה בכך שעם התמותה הגדולה יעלם גם כל הרע.

    אבל מהר מאוד הוא מבין שהוא מאבד את הדבר החשוב לו ביותר ומתחיל להלחם עליו. ברור שמלחמתו עולה בתוהו, ואחרי שהוא חווה שוב את מערכת היחסים בעודו מאבד את הזכרון ממנה הוא מבין את הלקח החשוב מכל, את הדבר הזה שאני מכנה "דטרמניזם אופטימי פסימי". בדיוק תסריטאי מושלם הגיבור שלנו מגיע לזיכרון האחרון שלו בדיוק כשנופל לו האסימון, ברגע ההתגלות. "בואי פשוט נהנה מזה". הוא יודע שהכל יגמר, ימחק, יעלם - אבל בוחר להנות מזה בזמן שזה קורה (כלומר בזמן שהוא נזכר בזה). למצות את המירב מהרגע.


    את הלקח ממחיקת זיכרונתיו מוציא הגיבור שלנו גם החוצה במערכה השלישית של הסרט.

    הוא פוגש שוב את אהובתו הנשכחת, רק בשביל לגלות מהר מדי איך הם למדו לשנוא אחד את השני, איך מערכת היחסים שלהם גוועה מעצמה. רק שעכשיו הוא חמוש בהארה שעבר. הוא יודע שהעובדה שהכל בן-חלוף לא הופכת אותו למיותר, אפילו להפך. המציאות של האדם החילוני היא חד-פעמית - אם הוא רק בוחר לחבק אותה, לבחור בטוב ולא ברע. לקבל את הרגע הזה.

    הם עומדים שם במסדרון, שני גיבורי הסרט, יודעים שכל דבר שהם יתחילו עכשיו סופו להגמר, ומחבקים את הרגע הזה, את מה שיש להם, את מה שהם חשים באותו הרגע - גם אם ברגע הבא הוא יתחלף. "בסדר" הם אומרים זה לזה, ברגע האופטימי המפוכח והמזוכך והאמיתי ביותר שיצא לי לראות בקולנוע. רגע שאומר קודם כל משהו על מערכות יחסים אבל מהדהד לכל פן בחיים בני-החלוף שלנו.


    כמו שאדם דתי מאמין ביישות עליונה כלשהי בעלת תוכנית מסובכת שלו יש חלק משמעותי בה  - כך גם בחירתו של האדם החילוני היא לגמרי עניין של אמונה.

    אפשר להאמין שהכל רע, אפשר להאמין שהכל טוב. אפשר להגיד שהתמותה הופכת כל רגע חולף לחסר משמעות, אפשר להגיד שהתמותה נותנת לכל רגע ערך אינסופי.


    הבחירה הפשוטה שמציעים לנו כתבתי הנחמה החילוניים - לבחור בטוב. לא מפתיע שזה פשוט רעיון יותר נעים ומוצלח מלבחור ברע. 

     

     

    ---

     

    בואו איתנו, יבש אצלנו, ויש אצלנו מקום.


    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/3/12 18:44:

      מות העש 

       

      עש המעופף בשעות היום מכונה שלא כדין עש; הוא אינו מעורר את אותה תחושה נעימה של לילות סתיו אפלים ספוגים בפריחת הקיסוס, שהעש הנפוץ ביותר הנם את שנתו בצל הווילון אינו חדל לעורר בנו. אלה יצורי כלאיים, לא בהירים ועליזים כמו הפרפרים ולא כהים וקודרים כמו בני מינם. ואף על פי כן, היצור הזה, על כנפיו הצרות כעין החציר, שציציותיו באותו הגוון, נראָה שבע רצון. בוקר נאה היה, באמצע ספטמבר, מזג האוויר נעים, מלבב, אך האוויר חד ונוקב יותר מזה השורר בחודשי הקיץ.

      המחרשה כבר חרצה תלמים בשדה שמול החלון, ובמקום שבו עבר להב המחרשה התרדדה האדמה ונצצה מרטיבות. והעוצמה ששפעה מן השדות ומהאחו שמאחוריהם הקשתה על המבט להתמקד בספר. גם העורבים היו נתונים באחת החגיגות השנתיות שלהם; מגביהים עוף סביב צמרות העצים עד שנדמה כאילו רשת אדירה של אלפי קשרים שחורים הושלכה באוויר; ולאחר רגעים ספורים צללו לאטם מעל לעצים, עד שנדמה שבקצהו של כל ענף יש קשר. לפתע שבה הרשת והושלכה באוויר במעגל רחב יותר, ברוב שאון והמולה, כאילו הושלכה היום באוויר ושקעה לאטה על צמרות העצים חוויה מרגשת בלי גבול.

      אותה אנרגיה שהניעה את העורבים, את החורשים, את הסוסים ואפילו, כך נדמה, את האפרים הכחושים העירומים, שילחה את העש לרחף מצד לצד של הריבוע שלו בשמשת החלון. לא היה אפשר שלא להתבונן בו. אדרבה, רגש מוזר של רחמים כלפיו שטף אותנו. האפשרויות להנאה נראו כה אדירות ורבות פנים באותו הבוקר, עד כי האפשרות לחיות רק חיי עש, או רק יום של עש, נראתה כגורל מר מנשוא, והתלהבותו למצות את מלוא ההנאה ממעט ההזדמנויות שניתנו לו נראתה מעוררת רחמים. הוא התעופף במרץ לפינת תאו, המתין שם רגע ועף לפינה אחרת. מה נותר לו עוד לעשות חוץ מלעוף לפינה שלישית וממנה לרביעית? זה כל מה שנותר לו, למרות רוחב היד של הגבעות, מרחבי השמים, עשן הבתים באופק, וקולה הרומנטי של ספינת קיטור שעלה מעת לעת מן הים. מה שיכול לעשות הוא עשה. בהתבוננות בו נדמה כאילו סיב דק מאוד אך טהור של האנרגיה האדירה הממלאת את העולם נדחס לתוך גופו השברירי והדקיק. ככל שהוסיף לחצות את השמשה מצד לצד, ראיתי בדמיוני חוט של אור מלא חיים. רסיס קטן של חיים ותו לא.

      ואף על פי כן, משום שהיה כה זעיר, והיה צורה כה פשוטה של האנרגיה שזרמה פנימה מבעד לחלון הפתוח ועשתה דרכה באין– ספור פרוזדורים צרים וסבוכים במוחי ובמוחם של בני אדם אחרים, היה בו גם משהו נפלא ומעורר רחמים. כאילו נטל מישהו טיפה זעירה של חיים טהורים, הלביש אותה בעדינות ככל האפשר בפלומה ובנוצות, ושילח אותה לחולל אנה ואנה כדי להראות לנו את טבעם האמיתי של החיים. ולמראהו, מוצג ופרוש כך, לא היה אפשר להתגבר על המוזרות שבו. אנו נוטים לשכוח את החיים למראה היצור המתגבנן והמתנהל לו, מקושט ומגושם עד כדי כך שהוא נאלץ לנוע במלוא הזהירות והדרת הכבוד. ושוב המחשבה על החיים שהיו עשויים להיות לו אילו נולד בכל צורה אחרת גורמת לנו להתבונן במעשיו הפשוטים במידת הרחמים.

      כעבור זמן מה עייף ממחולותיו, התיישב על מדף החלון בשמש, ומאחר שהמחזה המוזר בא אל סיומו, נשכח מלבי. אחר כך נשאתי את עיני ופגשתי בו. הוא ניסה לחדש את מחולו, אך נדמה שהוא נוקשה מדי או מסורבל מדי ואינו מסוגל אלא לרחף בתחתית השמשה; אחר כך ניסה לעוף לרוחב השמשה, אך כשל. משום שהייתי עסוקה בעניינים אחרים, עקבתי שעה קלה בלא מחשבה אחר מאמצי הסרק הללו, ובלי משים ציפיתי שהוא יחדש את מעופו, כדרך שאדם מצפה שמכונה שחדלה לפעול לרגע תחזור לפעולה בלא לבחון את הסיבה לקלקול. בתום הניסיון שכנראה היה השביעי, הוא החליק ממדף העץ ונפל, מנופף בכנפיו, על גבו על אדן החלון. חוסר התוחלת שלו נגע ללבי. עלה בדעתי שהוא נתון בקשיים; שהוא אינו יכול עוד להתרומם; שרגליו נאבקות לשווא.

      אבל כאשר הושטתי עיפרון כדי לעזור לו להתייצב עלה בדעתי שהכישלון והסרבול הם המוות הקרב ובא. החזרתי את העיפרון למקומו.

      הרגליים התעוותו בעוז עוד פעם אחת. הסתכלתי סביב כמחפשת אחר האויב שבו הוא נלחם. הבטתי החוצה. מה אירע שם? השעה היתה מן הסתם שעת צהריים, והעבודה בשדות פסקה.

      דממה ושקט תפסו את מקום הפעילות הנמרצת. הציפורים עפו למצוא מזון בפלגי המים. הסוסים עמדו בלא ניע. אך העוצמה נותרה כשהיתה, ערוכה בחוץ אדישה וסתמית, אינה ממוקדת בדבר.

      משום מה היא התנגדה לעש הקטן שצבעו כעין החציר. לא היה טעם לנסות לעשות משהו. כל שנותר היה להתבונן במאמצים יוצאי הדופן שהשקיעו הרגליים הזעירות כנגד הגורל הממשמש ובא, שיכול היה, אילו רצה בכך, להטביע עיר שלמה, לא סתם עיר, אלא המוני בני אדם; ידעתי, לשום דבר אין סיכוי לנוכח פני המוות. ואף על פי כן, לאחר הפוגה של אפיסת כוחות שָבו הרגליים ורפרפו. היא היתה נפלאה, המחאה האחרונה הזאת, וכה נואשת עד כי לבסוף עלה בידו להזדקף. כל האהדה היתה נתונה, כמובן, לחיים. ומשלא נותר עוד מי שידאג או ידע, היה מאמץ הענקים שעשה העש הקטן וחסר החשיבות כנגד כוח רב עוצמה שכזה, לשמור על מה שאיש מלבדו לא הוקיר ולא רצה לשמר, נוגע ללב בצורה מוזרה. ושוב נראו משום מה חיים, טיפה טהורה. שבתי והרמתי את העיפרון, אף כי ידעתי שזה חסר תוחלת. אבל בעודי עושה זאת התגלו לעין סממני המוות שאי אפשר לטעות בהם.

      המאבק תם ונשלם. היצור הקטן וחסר החשיבות יָדע עתה מוות.

      ובעודי מתבוננת בעש המת, מילא אותי הניצחון השולי והזעיר של כוח כה גדול על פני יריב כה עלוב ונקלה פליאה. כשם שהחיים היו זרים ומוזרים אך לפני רגעים מעטים, עתה היה המוות זר ומוזר. לאחר שמילא את תפקידו היה עתה העש שרוע שלֵו ובלא טרוניה. הו כן, נדמה שהוא מבקש לומר: המוות חזק ממני.

       

      וירג'יניה וולף

      מאנגלית: כרמית גיא.

        5/3/12 13:43:
      * משלושת המאמרים-פוסטים שכתבת בימים האחרונים הכי מעניין אותי זה הנ"ל. חבל שאתה עושה שימוש במילים מיוחדות, ולא ממרכז זאת יותר. שולחת לך מסר אישי
        4/3/12 21:41:

      מספר הרצאות ששימשו השראה לרשימה ומשלימות אותה:

      פילוסופיה נעימה יותר של הצלחה

      אליזבת' גילברט מציעה להשיב את המוזות לעולם 

      מה יש לאתאיזם ללמוד מהדת

      כולן הרצאות מעניינות מאירות עיניים ופגומות. בתקווה קצת כמו הטור הזה...

        4/3/12 21:15:
      הבנתי את ההצעה לאתאיזם, שיש עמו נחת לאדם. בין האמונה הדתית הקפדנית, האופפת כל חיי האדם, ובין האתאיזם המלא שאינו מכיר בשום אמונה, פרט לאמונה שאין שום דבר ראוי להאמין בו. יש אוקינוס גדול מאד. ובו חלקיקי אמונות ודעות. וגם האדם החילוני מספח לעצמו אמונות שהן שלו. והוא דבק בהן.

      ארכיון

      פרופיל

      אלונ
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין