צטט: נורית-ארט 2012-03-04 19:12:54
איך חלונות אטומים הפכו להיות שקופים?
שם העבודה : "לפתוח בית" (פסטיבל החג של החגים 7)
מומלץ לצפות בסרטון לפני קריאת הרשימה
השנה היא 1999 והחג של החגים שוב בפתח. "בית" זה הנושא שנקבע על ידי חנה קופלר האוצרת. המשמעות של בית, בהקשר זה של דו קיום בין יהודים וערבים שמבקש לתת את ביטויו מדי שנה בחוצות 'ואדי ניסנאס', הוא די ברור. עד כדי כך ברור שבוודאי אין טעם לחזור עליו כאן.
כאשר מדובר באמנים, השאלה המעניינת היא לאן כל אמן ייקח את הנושא. כיצד הוא יכרוך את המשמעות האישית פרטית שלו עם המושג בית, וכיצד זה יתקשר לנושא העל המדבר על מקום- בית-אחווה- מגורים- שטח- גבול- פנים – חוץ.
ואני? לי כבר היה את "הבית שלי". אותו בית ערבי נטוש שאליו חזרתי מדי שנה. הוא חיכה לי ואני חיכיתי לו. אם אֲדַמֶּה את שכונת וואדי ניסנאס למרחב התצוגה שלי, לגלריה שלי, אזי הבית שעליו הצגתי את עבודותיי מדי שנה, הוא בעצם הקיר שלי באותה גלריה.
הפעם הנושא הוא בית. ולי יש תמיד בית, הבית שלי בוואדי ניסנאס. זה שנשא על קירותיו הדהויים, ועל חלונותיו האטומים את המראות הַמְּעַוְּתוֹת 'מראות בוואדי', זה שהמשיך שנה אחר כך לשקף את מראות הוואדי דרך המראות אך נוספו אליו גם מאורות 'מראות מאורות ', זה שהעמיס על גב חלונותיו וגדרותיו סוסים כחולים שנראו דרוכים לצאת לדרך אך סגורים היו ונעולים באותו זמן - 'סוס עץ הוא לא רק צעצוע'. בית אחר שימש אותי על מנת "לתלות עליו כביסה" וכך העברתי בין הבתים את אלכסנדר זיד שבא לבקר בוואדי".
רוצה לומר, שהנושא בית התגלגל לפתחי כאילו היה שם מבחינתי תמיד. ועכשיו, החלטתי לבחון אותו מנקודות מבט נוספת. כדרכי, אני מתנהלת בוואדי, ועם הוואדי בדיאלוג מתמשך. כל שנה אני מוסיפה נדבך בעבודה שממשיכה להתכתב עם עבודותיי הקודמות שם ולהדהד אליהם. תמיד הבית, תמיד חלונותיו, תמיד הסגנון המיוחד של הספים, החלונות, הפרזולים, הסורגים והמבנים שמאפיינים אותו ומייחדים אותו.
הקרנתי אותם כשקופיות על הקירות, עיצבתי מהם קולאז'ים - 'קולאז' המראות' - צילמתי, ואחר כך שילבתי בתוכם את מסעו המפורסם של אלכסנדר זייד 'איך הגיע אלכסנדר זייד לוואדי ניסנאס'.
ומה עכשיו?
אמרו לנו בית. ולי יש בית שנראה כמו בית. יש לו גג, יש לו קירות, הוא ניצב גבוה במרכז שכונת וואדי ניסנאס – נראה כבית לכל עניין ודבר, אבל הוא בית ערבי נטוש שחלונותיו אטומים בבטון ורגעי העדנה היחידים שלו הם כאשר אני פוקדת אותו חודש בשנה, משנה פניו, משתמשת בו. הוא משמש אותי ואני אותו. ואחר כך במשך שנה הוא נושא עליו את "יצירות האמנות שלי" עד הרגע שבו אפקוד אותו שוב ואחליף את "התפאורה". באותם ימים בהם הוא נושא עליו את היצירה הוא הופך להיות חלק ממנה והנה הפעם, כן הפעם יותר מתמיד. שהרי הנושא הוא 'בית'.
רציתי לפתוח את הבית הזה. לעבודתי בשנה זו קראתי "לפתוח בית".
איך אפתח אותו?
רציתי להפוך את המצב ולחשוב שהקירות החיצוניים שלו הם הקירות הפנימיים. ואילו החלל שנעטף על ידי קירות פנימיים אלה, הוא חלל החדר הפנימי. רציתי שהוא יהיה בית שיש בתוכו תמונות, ושהתמונות שנמצאות בתוכו מספרות בצורות וצבעים את סיפורו האורבני של הוואדי, כמו גם את סיפורו ההיסטורי, רציתי גם לפתוח לו את החלונות האטומים שלו , ושמשם מחלונות אלה אפשר יהיה לראות את נופי הוואדי.
רציתי גם להמשיך את הסיפור שלי, רציתי להביא אל הבית הזה את כל נופי הבתים שראיתי בוואדי. את החלונות המיוחדים שלהם, את האבנים המיוחדות, את הקשתות, את הפרזולים, את ספי הדלתות. את כל האלמנטים שמהם יצרתי בשנים הקודמות קולאז'ים.
כל הרצונות האלה התנקזו למחשבה אחת שבעיני ריכזה אותם יחד. פשוט מאד אצייר על החלונות האטומים. צריך לציין שהבית כולו בנוי מלבנים עתיקות, כאלה שמזכירות את הבית הערבי. אבל החלונות? החלונות נאטמו בטיח ושליכט. מבחינתי הכנה מצוינת לציורי קיר.
יצרתי מתוך הקולאז'ים שלי(אלה שכבר הוכנו לפרוייקט 'מראות בוואדי') סדרה חדשה של רישומים. אלה הרישומים שהיו הבסיס לציורי הקיר. למשטחים שעליהם ציירתי התייחסתי כמו לבד הקנבס. ציירתי עליהם ציור כאילו אין מחר. כאילו לא יהיה שם גשם ושמש שעלולים לכלות אותם ולפגוע בהם במהלך השנה. וכאילו שלא תעבור שנה, ובשנה שלאחר מכן יפילו על הבית נושא חדש, וייתכן מאד שיהיה זה גם סימן שתם זמנם של ציורים אלה.
אין מחר. אני עכשיו פותחת את הבית, פותחת אותו לכל עבר. וכך, הפכו הקולאז'ים שנולדו מצילומים שנולדו מהמראות בוואדי, לציורים ששוב חזרו להיות חלק ממראה הוואדי. אפשר לומר שהמראות ששיקפו את הוואדי בשנים שקודם להן, והמראות שנולדו ונוצרו מתוך הוואדי, חזרו אליהם שוב בדרך אחרת, בווריאציה אחרת, והפעם גם הם בדרכם משקפים את הוואדי ובו בזמן מוסיפים לו מראה ומראות נוספים.
כך הפכו החלונות האטומים והמסגרת שלהם להיות משהו דו תכליתי. אם אני רוצה לדמות את קירות הבית לקירות הפנימיים אזי החלונות האטומים והציורים שעליהם יהיו בבחינת תמונות שתלויות בתוך הבית. ואם אני רוצה לדמות את החלונות האטומים כחלונות פתוחים ופרוצים אל המרחב, אזי ציורי הקיר יכולים להיות מראה הנוף של הוואדי שנקלט מן החלון הפתוח.
זה היה הבית הפתוח שלי בתערוכה שהנושא שלה היה 'בית'. ומבחינתי היה זה הבית הערבי, שפתח את דלתותיו לכל עבר כדי לארח את כל העולים לרגל ל "חג של החגים". וכאשר חלונותיו האטומים נפרצו לכל עבר ונפתחו, הוא הדהד בדרך זו גם לאוהלו של אברהם אבינו המשותף, שעליו מספרים שאוהלו היה פתוח מכל כיוון כאות למידת הכנסת האורחים שאפיינה אותו.
ציורי הקיר בגלריה - לחצו כאן
'לפתוח בית' - החג של החגים 1999 - באתרי - לחצו כאן
©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים
