בואו נניח שיש אלוהים. לא אכפת לי איך תקראו לו. לא אכפת לי אם זה הטבע, או "אלוהימה" או מסה מטורפת של אנרגיה פסיכולוגית שיצרו אנשים שזקוקים למנהיג. בואו נניח שיש אלוהים. פשוט כי לא רוצה לקבל את ההנחה שאין. אם אין אלוהים באמת לא ברור לי מה אנחנו עושים פה. כמו שלכל יצור ודבר בטבע יש סיבה, ככה גם לנו. כמו שהטבע פועל מתוך חוקיות שאומנם לא מובנת לאשורה לאף אחד מאיתנו ככה גם אנחנו כחלק ממנו. כי כמו שיש מניע לכל דבר בטבע, כך יש גם לנו. העלים זזים- זה בגלל הרוח. יתושים נקלעים לקורים ונטרפים- זה בגלל העכבישים. נשמה חדשה הגיעה לעולם- זה בגלל שההורים שלו תינו אהבים.
יש אלוהים כי אם בתוך המיקרוקוסמוס של הטבע כל דבר מניע דבר אחר, כך במקרו הטבע מונע ממשהו. כך גם היקום- בתמונה הכוללת יותר.
יותר מזה, אין שום דבר בטבע שמגיע מ"אין" ואין שום דבר בטבע שנעלם. מים שהתאדו הופכים להיות גז. אח"כ אולי גם נקלעים לעננים שמורידים עלינו גשם. פסולת ואפילו פלסטיק, שלוקח לו שנים להתכלות הופכים לדשן. הם אולי נעלמים מן העין אבל הופכים למשהו אחר, כזה שעין בלתי מזויינת לא מסוגלת לראות. לפעמים הם הופכים ל"דשן שמרעיל" וממשיכים את הגלגל למשהו פחות נקי ובריא, אבל זה כבר לבחירתנו. זה עדיין לא עוצר את הגלגל מלהסתובב. כל דבר "שנעלם" הופך לצורה אחרת שמתקיימת.
מה שאומר שכשאנחנו מתים, גם אנחנו לא חדלים מלהתקיים. ברור שקשה לקבל. מה שהעין לא רואה הוא כמעט בלתי נתפס. אבל אנחנו חלק מהטבע. לפעמים אנחנו טועים לחשוב שאנחנו נפרדים מהטבע רק כי אנחנו מנצלים את הבינה שלנו על מנת לשלוט בחוקי הטבע. בעיניים שלי זו רק התנשאות ילדותית. הטבע מחזיר אותנו למסלול כל פעם מחדש ומוכיח ששום כח של חלקיו לא גדול ממנו.
כן, ברור שאנחנו מסוגלים להרוס את הטבע כליל, גם תא סרטני אחד מסוגל בסוף מסלול להרוג גוף שלם ובריא. אבל כבר למדנו להכיר שהטבע שלנו, כמו שאנחנו מכירים אותו, הוא רק חלק קטן מהיקום. כך שקיים כח גדול יותר שיחזיר את הדברים למסלול. איתנו בדמות בשר ודם כמו שאנחנו, או בלעדינו (כלומר איתנו במצב צבירה אחר).
למה אני מספרת את כל זה? כי בכל זאת לא ברור לי מה אנחנו עושים כאן.. אני אתחיל בתאוריה שלי על מעשינו כאן, ואז אמשיך לשאלת השאלות:
היינו בגן עדן, ככה מספרים לנו באגדות. גן עדן בשבילי זה פשוט מצב צבירה אחר. היינו חלק מהכח הגדול ביותר שקיים ביקום. תרשו לי לקרוא לו אלוהים פשוט כי זה נח. היינו מקשה אחת. אנחנו ואלוהים זה אחד. היה טוב... ריחפנו בתוך יקום חסר גבולות, הכל טוב. אפילו לא הרגשנו שטוב כי לא ידענו רע אף פעם. זה כמו מצב מונוטוני כזה.. פשוט מרחפים והכל נייטרלי. אין מלחמות, אין עניין. יש הכל ואין שום דבר. זה שיעמם קצת.. לא שידענו מה זה שעמום אבל כח היה לנו, אנחנו הרי אלוהים, כולנו יחדיו. אז ניסינו את כוחנו. "עצמנו עיניים" ודמיינו עולם. תחשבו עליו כמו משחק וידאו כשאנחנו מתבוננים מהצד. סתם כדי ליצור עניין. והתערבנו בעולם הזה, לקחנו תפוח וטעמנו את טעמו. הפכנו את העולם המדומיין לאמיתי בכך שהפכנו ממתבוננים מהצד לאקטיביים. רובנו (כי אלוהים בעצם מורכב מכולנו ביחד, כמקשה אחת) לא אהבנו את המעשה. "אל לו לאף אחד להשתמש בכוחו אם ליבו לא נקי מכל רבב ואין בו שום אינטרס עצמי" הכח שלנו נועד למשהו אחר, ואנחנו השתמשנו בו לטובתנו האישית. פשוט כי שיעמם. זה אומנם לא עוול כל כך גדול אבל תארו לכם ש"כל חלקי האלוהים" היו חושבים כמונו? היקום ואף מה שמעליו נדון לאבדון. כי לאלוהים כשהוא סך כל חלקיו יש כח שאין לאף אחד מאיתנו כחלק ממנו.
אז אלוהים (דהיינו שאר החלקים שלא סררו) החליט שעל מנת שנהיה ראויים לקבל את הכח שניתן לנו מעצם היותנו חלק מהשלם שנקרא אלוהים, נצטרך ללמוד להבחין בין טוב לרע. נצטרך לבחור בטוב מתוך עצמנו, כחלקים ורק אז נהיה ראויים להיות חלק מהשלם.
הוא פיזר אותנו לניצוצות ושלח אותנו לעולם מדומיין. בו אנחנו צריכים ללמוד שיעור. השיעור בגדול הוא להבחין בין טוב לרע ולבחור בטוב. אבל בכדי להגיע לשם נצטרך לעמוד בהמון מצבים וללמוד המון שיעורים עד שנבין את השיעור כולו.
למה אומרים שאנחנו שווים? אני אוהבת לחשוב עלינו כעל יהלומים. כל אחד מאיתנו הוא יהלום בעל אותו מספר פאות.בואו נניח שיש לכל אחד מאיתנו מאה פאות. סתם בשביל שיהיה קל להבין. כולנו נוצצים, כולנו מבריקים, לכולנו יש את אותן היכולות. כולנו הגענו מאלוהים וכולנו שווים. דמיינו את זה כאילו בדרך "לכאן" נטבלנו בבוץ. פתאום, מיהלום נוצץ ומבריק בעל מאה פאות רואים רק גוש בוץ. כולם מלוכלכים. כולנו קיבלנו את אותן המעלות וכולנו התחלנו מאותו המקום, עכשיו כולנו מלוכלכים.
אז למה יש אנשים כמו איפרגן נניח, שיש לו יכולות ש"אין לנו"? או שאחד נולד עם שיתוק מוחין ואחר נולד בריא, שלם ויפה תואר? זה מכיוון שחלקנו הצלחנו במהלך הדרך לנקות כמה פאות יותר מאחרים וחלקנו עוד לא הבין את השיעורים הקודמים. אז אצל אחד, למראית עין, היהלום מנצנץ יותר מאחרים ויש לו כבר 32 פאות חשופות ומבריקות לעומת חברו שהצליח לנקות את הבוץ מעל 7 פאות. ובכל זאת, לכולנו יש 100. ולכולנו יש את היכולת להגביר את הקצב ולנקות אותם במלוא המרץ או לנוח על זרי הדפנה, להנות מהעולם המדומיין שהמצאנו לעצמנו ולעזוב את הנקיונות בנתיים. זה, וזה בלבד, ההבדל שאנחנו רואים בין אנשים.
בטח, תגידו שאנשים, כבר מרגע שהם נולדים הם שונים. בין אם במראה החיצוני שלהם, בין אם בהורים אליהם הם נולדו ובין אם בנסיבות ובסביבה שישפיעו על חייהם. צודקים. ובכך אני מתקרבת לשאלה שלי. זה נכון שאנשים נולדים לתוך מצבים שונים. הסיבה היא כמובן מכיוון שהם נמצאים במקום שונה "בדרך" מי שהצליח ללמוד יותר שיעורים נמצא במקום אחר ממי שניקה רק פאה אחת מהמאה שיש לו. המצבים השונים אליהם אנחנו נולדים נועדו לעזור לנו ללמוד את השיעור שלשמו נשלחו הנה.
פעם קראתי באיזה ספר על מישהי שהאמינה באלוהים. מאוד. עד שיום אחד אמא שלה עברה התקף לב, או תאונה (לא ממש זוכרת) ושכבה סיעודית במיטה. האם לא הייתה מסוגלת לטפל בעצמה ונזקקה לעזרה תמידית. הבת כעסה. "איפה האלוהים הזה" היא שאלה, "כשאמא שלי נפגעה". "אמא שלי? שתרמה את כל חייה לאנשים אחרים, עזרה לילדים נזקקים, האכילה עניים, טיפלה בסיעודיים" יום אחד היא חלמה על אלוהים. בחלום היא זעמה וכעסה "איך יכולת לעשות לה את זה, דווקא היא. נשמה טהורה" זה נכון, ענה לה אלוהים בחלום. אמא שלך הקדישה את חייה לאחרים, אך לא למדה מעולם לקבל בעצמה. היית מעדיפה שהייתה נולדת בגלגול אחר נכה על מנת להצליח ללמוד לקבל עזרה מאשר ללמוד את זה בארבע השנים האחרונות לחייה בגלגול הזה?
זו לא אנקדוטה. זה סיפור אמיתי. קראתי אותו בספר של ד"ר בריאן ל.וייס- פסיכיאטר ופסיכולוג קליני מהמובילים בעולם שמטפל בעזרת היפנוזה.
כל אחד מאיתנו ממציא לעצמו את משחק וידאו שבו הוא משחק. וכולנו הקפטנים.
פה מגיעה השאלה שלי.. אם אלוהים שלח אותנו לכאן על מנת שנלמד בכוחות עצמנו אז מה הטעם בכך שהוא מדריך אותנו? הרי בכל סיטואציה שאני נפגשת בה בחיי היום יום יש גם אלמנט של אינטואיציה. הנשמה שלי, שהיא החלק הנקי, הניצוץ לפני שהתלכלך, יודעת מה הדרך הנכונה ומה לא. אני רק צריכה לדעת להקשיב לה. ואם אלוהים, בנוסף לנשמה שלי, שולח לי עזרה מנשמות אחרות (כל אדם או סיטואציה אחרים על פני העולם שמצליחים להשפיע עליי בדרך זו אחרת) כנראה שבמובן מסויים זה הוא שעושה את הדרך עבורי. הוא בעצם "עוזר לי" להיות "מובלת" לדרך הנכונה. והעזרה הזו, בלעדיה לא הייתי מגיעה ללמוד את השיעור שלי. התיקון שלי. בלי העזרה הזו לא הייתי מצליחה ללמוד את סך השיעורים שלי בכל הגלגולים. כלומר לא הייתי מגיעה ללמוד את ההתחברות האמיתית לאנשים. לנשמות. לאחד. לאלוהים. כלומר, בלי אלוהים... לא הייתי מגיעה לאלוהים.. מה זה אומר? שאלוהים עושה עבורי את העבודה?
|