כמעט חייכתי מאושר כשהגעתי בלי אוויר למרפאת העיניים וראיתי את התור... לפחות 15 דקות! אמרה הפקידה. איזה כיף אמרתי לעצמי- אנוח, אקרא מגאזינים, אסמס ואתמייל - ח ו פ ש!!!! נהניתי לי קצת ואז הרופאה קראה... נכנסתי, חיברה אותי לסד המוזר , הסתכלה לתוכי דרך עיניי, כמו שאף אחד לא יכול ולא מעז, אולי רק ילדים.... ואז אמרה: טיפות להרחבת אישונים- טיפה טיפה... כמובן דוקטור...כמובן. עכשיו לחכות 30 דקות ולחזור...יס דוקטור! יצאתי לחדר ההמתנה...מחכה לחזור לפוזיצייה הקודמת שלי... הפון מוכן, המגאזינים....זהו, שלא. לאט לאט ניטלה ממני היכולת לראות...בהדרגה התרחקו ממני פרצופיהם הסומים /נראים מסוממים שישבו שם- פתאום התאמצתי לראותם, איך נראו ומה לבשו, כאילו נאחזת בכל שנייה של ראייה- רק לראות, רק לראות. יחד עם הטשטוש בראייה החלו צריבה וחוסר אונים, דמעות ורחמים עצמיים, מלא. והחלק הגרוע ביותר- לשבת בלי לסמס, למייל, לחייג או לקרוא- כלום! לשבת מבלי לעשות כלום! רק לחשוב ולהקשיב....מתי זה קרה לי לאחרונה? לקח לי 30 דקות לחשוב על זה ולשאול את עצמי האם זה עונש או פרס? נותרתי סומא במשך שלוש שעות. שלוש שעות של חופש.
|
צח אור
בתגובה על Une maman
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לראות מזווית שונה....
רפואה שלמה לך ידידתי
וחג שמח :)
היו מורחים פלפל חריף על האצבעות.
כפפות איגרוף מונעות אימייל וסמס
והמוזיקה נשמעת משהו!