כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    להאיץ את החלקיק

    הניסיון הקלוש שלי ללכוד את המערבולת החמקמקה הזאת שמערבבת עליי את היוצרות ...

    0

    על המסע - חלק ראשון

    3 תגובות   יום שני, 5/3/12, 02:03


    גם מסע של אלפי מילים מתחיל בצעד קטן (מסתתרת כאן בדיחת תרתי משמע).



    http://youtu.be/Q0-AT7HO8UM 


    תזוזה: שינוי מיקום במרחב על ציר הזמן. 

    זוהי התזוזה הזאת. ההתקדמות הנחושה קדימה, כנגד אותו התווך המעכב של החומר ממנו קרוצים החיים, אשר הינה מענייני. וכי מהו אותו עיכוב בלתי אם ההתנגדות שבונה את כוח הרצון ואת המכשיר לנשיאתו? שהרי בהבנתי אותה אלמד את עצמי והרי התודעה וכלי קיבולה שזורים זה בזה, דבוקים. כאילו נתפרו במהלך היווצרותנו ברחם. נמזגו האחד בשני עד שתהליך אלכימי צרבם לכדי תרכובת. מתבקש כי כל העתקת מיקום ולו הזעירה ביותר, תהדהד על פני מישורים רבים.

    אז אני מחליט לנסות לפרק את זה לגורמים. לנתח את זה על סמך חלקיו. כי נדמה לי שהרי ככל שלא תהיה המכונה הזאת מורכבת ומשוכללת, ניתן תמיד למקד את הבחינה על הרכיבים הפשוטים. וזה תמיד מסתכם בפרטים הקטנים. רק שזאת לא מכונה בכלל. הבעיה עם זה היא שאין כאן תלישות. אין מצב לבצע את זה בתנאי מעבדה. אי אפשר לקחת ראצ'ט ובוקסות ולשחרר את המוטרות. קורים דקיקים מחברים בין האלמנטים לכדי מיקשה מקרקשת של שאון החיים השוצף. נימים עדינים שמסבכים את המחקר הזה שלי כערימת שחת המכילה את המחט. לך תמצא את זה בפינצטה. את השורש המדויק ההוא שמחפש להינעץ במקום שיקרא בפיו בית. וזה שורש פולשני. כמו תולעת. הוא נוגס את דרכו פנימה. משתוקק לרבוץ מעדנות בפינה החמימה והנעימה. על מצע פורה של אמברוזיה. ליזון בלי מאמץ. התולעת הקטנה הזאת שהנה עוגן. גשושה שנשלחת מתוך מעמקי העצלות. ככה זה כשקיימת השאיפה לאיזון בין הפוטנציאלים.לבקש מנוחה. ספינת החלל הריקה הזאת שמרחפת בין הספירות, נושאת אותי עמה. על שיגרה אוטומטית. למצוא את המקום. לאתר את המקום. להגיע אל המקום. 

    ראו איזה קטע. תכליתו של מסע הנה מקום. אז אני מסיק מזה שתכליתו של מסע רוחני הנה מקום רוחני. אבל היות ואין כזה דבר מקום רוחני אזי אמשילו למצב תודעה. אז המסע הרוחני יהפוך אם כך להתקדמות ברצף התודעה. 

    קיימת איזו דואליות מטרידה בבריאה. זוגות זוגות. יום ולילה. אפלה ואור.בפנים ובחוץ.
    הייתי רוצה להכניס לקטגוריה גם טוב ורע. למרות שאני יודע שאפלה הנה היעדר אור. האם זה אומר שרוע הנו היעדר טוב? דווקא נדמה לי שהן שתי ישויות העומדות בפני עצמן. 
    כן. ישויות. הן אפילו מצליחות לעטות בשר כאן בעולם הזה. דרכנו. לובשות אותנו כמו בגד. אולי הייתי צריך לכתוב סמרטוט. וזה אינו לנו כטבע שני. זה כל רגע מאבק. אנחנו תמיד הדוקים מדי ולוחצים מדי ולחוצים מדי בכדי ליהנות מהאופנה הזאת. מאבדים את עצמנו תוך כדי הקרב-רב משתתפים הזה על מי ילבש אותנו כעת. בכל רגע נתון אנו נקלעים למאבק על נשמותינו. התנגשות הטיטאנים. ושליחיהם: הרגשות וביניהן האהבה, החדווה, העליצות, הפחד, השנאה,התיעוב, האימה, התאווה, התשוקה, השעמום. היצרים. מלחמה מתוזמנת ומתוזמרת ומנוצחת היטב ע"י מר גורל בכבודו ובעצמו. הוא מתזמן את התפאורה והסיטואציה לבימה עליה מוטל עלינו לככב. וזה זימון בצו אלוהי! 

    הכפילות הזאת הופכת להיות בשיעור מאריכי. בטור הנדסי. באיזשהו שלב הקרב רב הופך להיות כל כך מורכב, עד כי ניתן להמשיל את רעש הרקע שמלווה אותנו לרחשי כוורת הומייה. רצונות מנוגדים ורצונות בניצב, יוצרים וקטורים משונים המבטלים חלקית את האחרים עד שנוצר איזה כיוון. 

    תמיד הייתי מדמיין את כיוון ההתקדמות שלי כמעגלי. עסקתי בחיפוש אחר דרך הישר אשר תפרוץ למעני את מעגלי הקסמים. לאחרונה הבנתי על עצמי שזה יותר כמו סבסוב של ספיראלה. חלזוני. ההרגשה עדיין צנטריפוגלית של להיזרק החוצה תוך חזרה אינסופית לכאורה על עקבותיי, אבל המיקוד שלי הוא צנטריפטלי. מרכוז. מבלעדי העוגן אסחף לי נידף ברוח גחמות היצר. רק שאכן, הרדיוס שלי גדל בהתמדה. גיליתי את זה כשהסתבר לי שאני מכיר בערך מקומות מסוימים אבל מפרספקטיבה אחרת. כמו תחושה משונה של דה ז'ה וו. רק לא בדיוק. לא בדיוק להיות שם. יותר כמו לחזור לזירת הפשע, אבל מנקודת תצפית שונה. וההשלכות לפתע נצבעות לי באור אחר. 


    אז זה זרם התודעה ומצב התודעה. ממש מזכיר את מכניקת הקוונטים. את בעיית הצמדים בעיקרון אי הוודאות על פי הייזנברג ואת החוק השני של התרמודינאמיקה בו עם הזמן גדלה האנטרופיה, נידמה לי. 
    אתה יכול לדעת את מקומו של חלקיק או את מהירותו. אך אינך יכול לדעת את שניהם בו זמנית שכן ככל שגדולה יותר ידיעתך על אחד מבין השניים כך ביחס הפוך קטנה ידיעתך על האחר. 
    מה גם שבעצם היותך צופה במחקר אתה משפיע על תוצאותיו על פי הנחת היסוד של אפקט הצופה .
    כבר ניכר לעין שהקשיים נערמים לפתחי. 


    אז זרם התודעה הוא כמו רצף. נהר. אני אקרא לו נהר המחשבות. אבל בעצם שתדעו שאני מתכוון לעל מודע. הוא שוטף ושוצף וקוצף. וגורף וסוחף. והמחשבות האלה לא משויכות. הן אבסטרקטיות. ויש להן אנקולים בקצה. קרסי גריפה. והן רק מחפשות כיצד להינעץ בפיצולי התודעה המרחפים. כלומר בנו. ונהר המחשבות הזה הוא כמו דרך. רק שבמקום לצעוד שם אנחנו מפעפעים שם. והמחשבות האלה מנצנצות מבעדנו. כמו שברק חודר דרך גוף העומד בדרכו. מפעיל עליו מפל פוטנציאלים. והגוף הזה או שמתפחם ונהיה לקצר או שפורק את זה הלאה. כמו מוליך ומצליח לשמור את עצמו מההתמרה של הכיליון.
    יש שם בנהר המחשבות המשתלח גם מחשבות אימתניות כאלה. כמו לוויתן כחול. הן כמו טיל שיוט. יכולות להרוס אותך אם תעמוד בדרכן ותביע התנגדות. אך ניתן גם לשרוד אותן. 
    הידעתם שקיים איזה שיא גינס של איש שהכה בו הברק?הוא שרד את זה רק שההתנגדות שלו פחתה בתהליך עד כי הוא הפך למעין כליא ברק אנושי. שבעה ברקים הוא חטף. כאילו הוא ממגנט אותם אליו. קראו לו רוי סאליבן (חפשו בויקיפדיה זה אמיתי לגמרי) כבר סיפרתי כאן באיזה פוסט כמדומני על איזה חבר שבעודו צולח את השמיים בקורס הטסת דאונים עם המדריך חתך דרכם ברק. הוא אמר לי שזה היה כמו לעשות סקס עם אלוהים. אני עצמי נזכר כשהייתי בן ארבע . ונעצתי מברג בשקע. לא יודע אם בכלל היה תקן של מערכת פחת אז. מה שכן אני מצליח לשלוף מהאחסנה הרעועה שלי לטווח רחוק זה את המהלומה שהטיחה אותי לקיר שמאחור. זה היה מהמם. אפילו לא בכיתי מההלם. מזל שלא התכווצתי על המברג הזה. זה חלקיק השנייה הנכון של זרם החילופין שחבר לאופי המתפשט שלי, ניראה לי. ביחד עם קורט גורל וקורטוב מזל. 



    אז המחשבות המרחפות האלה בשטף העל מודע מתערבלות שם. עכשיו בואו תשמעו עוד משהו. ידעתם שלאור ניתן להתייחס בשני אופנים? כחלקיק, או כגל. תלוי מה מבקשים לדעת. אם כך האופי של האור משתנה בהתאם לפרספקטיבה של המתבונן. אז אתה רק יכול לתהות ולהשתאות שוב לדואליות המטרידה הזאת. לפתע העוצמה נתונה בידך. רצונך מקרין על הבריאה. מפעיל את המנגנון הזה. מעצב אותה ולו בזעיר אנפין. יש כאלה שמאמינים כי זהו "הסוד". קולטים את ההקשר הסמוי אל רצף התודעה?!

    עכשיו כשאני חושב על זה, אז יש גם דוגמאות לריבוי פנים. אבל זה מסתדר דווקא היטב עם היין והיאנג. אתם יודעים, אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב, שזאת הרי הכפילות האולטימטיבית. עכשיו הקטע היותר מגניב בכל הסיפור הזה הוא שקיים מונח נוסף. מונח שמכיל בתוכו את היין והיאנג גם יחד." מאו ". מאו הנו השלם אשר מכיל בתוכו את ההתפצלות הדואלית הזאת. פתאום ניפתח מקום לריבוי הפנים. כל שיש לעשות כדי לגרום להם לדור בכפיפה אחת הוא להחיל את ההבנה כי השלם גדול מסך חלקיו.

    האם זה חותם את הגולל על ענייני?! 
    שהרי בכוונתי היה לפרק את זה לגורמים והנה פתאום מסתבר שהשלם גדול מסך חלקיו. מה יעזור לי אם כן לנתח את האלמנטים ביודעי כי בפועל כאשר הם נסוכים במעשה הבריאה כייעודם, הם ממלאים תפקיד שונה. מוגבר. מועצם. הרי גם ככה אינסוף להם. 
    אולי צריך לתקוף את הבעיה מכיוון אחר. הנה, זה כבר לרוחי! המסע המסתחרר! 
    שמתם לב שאת כל התוכניות שעורכים לפני טיול בסוף משאירים בבית?! 



    אז דיברתי כאן על מסע רוחני ועל מצב תודעה קצת, אבל זה רק חלק אחד. אומנם הוא מפוצל יפה לשניים ואני עוד אחזור אליו, אבל הזנחתי את החלק השני. הרי הרוחניות שתולה בגשמיות. קיים תמיד המסע הגשמי. המקום הספציפי עליי אדמות. 
    האמת שיכולים להתקיים גם עוד מסעות במקביל. כמו מסע חוץ גופי. הקרנה אסטראלית. למישורים שמחוץ למישורי הקיום הרגילים. עיינו ערך הפוסט שלי על הסדק לדוגמא .
    ועוד סוג של מסע זה להפליג בדמיונות. מצב שבו הגוף והנפש נמצאים קומפלט במיקום אחד במרחב, אולם התודעה משייטת למחוזות רחוקים שבעיניי הרוח. זה כמו לשלוח גשוש של מודעות. 
    אני לא יודע אם חשבתם על זה פעם, אבל ניראה לי שאנחנו בעצמנו גשוש של מודעות! מעין נציגות מופחתת של מי שאנחנו באמת. נדמה לי שאנחנו רק מופע מצומצם של מה שאנחנו, כאן עלי אדמות. זה כדי שניאלץ לציית לחוקי הבשר. הוגבלנו. רוסנו. גם את העניין של להיות מופחת בכוונתי לבדוק בקטנה בהמשך. 

    אך ללא ספק המסעות האלה אל מחוזות הדמיון ואל מחוץ לגוף קשורים אל החלק שדן במסע הרוחני. 
    מסע הבשר עומד בפני עצמו. או שמא עדיף לקרוא לו משא הבשר. 
    כל המטען הזה שאנחנו סוחבים ביצר, שורשו בתאוות הבשרים. 
    כל התשוקות האלה שמחוללות בבשר את ריקוד החזירות. 
    כל הרצונות הללו אשר נובעים מפתרון משוואת ההוויה המיידית של הקיום העכשווי. 
    סיבה ומסובב. עוד בטרם הגיחה מהרחם. עוד בטרם ההדחה מהגן. מוכתמים. נירפים. הצמיתים האמיתיים של החשק. 

    וכך החיים בעבדות חולפים להם. מדורבנים במקל הרחמים העצמיים (שכן זאת ההלקאה העצמית העילאית ) ובגזר העצלנות (שכן זאת התקווה לריפוד הנינוחות ולרוגע שבשלווה ) מתבוססים חיינו במדמנת האין תקווה אליה שוגרנו במסע לאיסוף וליקוט תכליות. 

    ובאחד ממסעותיי אלה, שוגרתי על בול אל הבלבול. 
    הייתה זאת ארץ שמימית. ארצה של ההבטחה הכוזבת. ארץ החלום בהקיץ. 
    האם שמתם לב שיקיצה באה מלשון קץ?! מה מסתיים שם לדעתכם?! 

    קורות מסע זה נחרטו בזיכרוני כדלקמן:
    חייגתי אליו. הוא היה אחד מני כמה. תמיד צריך לשמור כיוונים פתוחים בחוסר הוודאות הזה. שלום אחי, יש חדש?! יש. הסתדר?! כן, בוא תיקח. מתי?! עוד שעה. סבבה, אני בא. 

    בדיוק היה בכססונית מספיק לאיזה שלושה ראשים. ככה זה טיפוס קלאסי כמוני, במובן של הנחת תשתיות לעתיד, דואג לעניינים. מובן שמההתרגשות ישר צנחתי על ראש. הבערתי אותו. 
    הבעיה העיקרית עם הראשים האלה זה צחנת הריאות שאתה מדיף אחרי זה. זה השד הזה שמעיד את עצמו עליך. זה והעיניים המזוגגות. מעולם לא הייתי מחסידי הסטילה וגם לא איש של משקפי שמש. 
    פעם עבדתי בעבודת גובה על צלחת לווין מפלצתית. היינו משתזפים מהקרינה התחתית כמו אלה שחיים בארצות המושלגות, מלמטה. יום אחד מנהל הצוות האנגלי קלט אותי מסונוור כאילו אין מחר בעיניים המעורטלות. הוא הופיע אצלי בחדר בקיבוץ שהבעל בית ארגן לי אחה"צ עם מזוודה מלאה במשקפי יוקרה של ריי באן. נתן לי מדידות. בסוף איזה זוג ישב עליי טוב. הוא קיפל את המזוודה ואמר לי תתחדש בחיוך רחב. הפתיע אותי האמת האנגלוסקסי. משקף של 80 ליש"ט. מיותר לציין שכעבור שבוע שכחתי אותם בכיס המכנס שהלך לכביסה. חזרו לי שרוטות גמורות. שלא לדבר על כל משקפי השמש שמעכתי בישיבה נון שלנטית. אני בהחלט לא איש של משקפיים. לפחות לא עדיין. היי, אומנם אני סוטה כאן בקטנה אבל בתור אנקדוטה מסתבר שיש לי ראייה שש ארבע, שזה יותר טוב משש שש. אבל זה כבר ממש מסיפור אחר.

    אל העיניים עוד אשוב בהמשך.

    בכל אופן נתתי מקלחת זריזה, התלבשתי, הפלתי עוד ראש רק בשביל לאזן את ההוא של מקודם והלכתי לצחצח שיניים. 
    דחפתי גם מסטיק מנטה.
    אני יודע שכלום לא באמת עוזר בקטע של צחנת השד מהבקבוק. 

    יצאתי אליו. הוא התגורר בפלורנטין. איזה מכר תיווך בינינו. מושבניק מהדרום שהיה איש מכירות של אופנועים והשלים הכנסה עם הקו הקטן הזה של ייבוא לעיר הגדולה. 

    דירת שני חדרים מטונפת. הוא הזמין אותי פנימה. אהבתי את הפן האישי של לשבת איתו על קפה ולבדוק את החומר. גם הפטפוט היה תמיד נינוח איתו. 
    אבל הפעם זאת הייתה הזמנה מיוחדת. לא הסטנדרט הירוק שהיית מנער ממנו שק של חול שהבדואיים היו טובלים אותו בשביל לנפח משקל. הפעם זה היה כימי. בפעם הראשונה. וגם אין טעימות. 

    הוא שלף שקיק צלופן שצפן בתוכו חללית. פרדי השמן. איך זה?! לא יודע, אומרים שחזק, אבל לא ניסיתי, אנ'לא נוגע בחרא הזה. שלפתי שטר של חמישים. תודה אחי. בבקשה, אמור עוד מעט להגיע ירוק טוב, לקחת אותך בחשבון? כן, תודה. דחפתי את הצלופן לכיס. זהו. החללית עליי. עוד קצת פטפוטי סרק, על הא ועל דע ועל המדע. זה ייבוא של בקבוקון היה, מאמסטרדם, עם טבילת אש. ספוג כולו. הפלנו איזה שניים שלושה ראשים ועפתי לדרכי. 

    הלילה יש מסיבה! 

    שקלתי את זה היטב קודם לכן. יש את השמועה על ההוא שנהיה דולפין. זה לא מתאים. כי אין כאן הבטחות. כל אחד והמסע שלו. כל אחד והמשא שלו. וההוא עוד היה בר מזל, תארו לעצמכם להפוך למשהו מבחיל כמו שרץ או רמש. 
    היה לי ניסיון קודם בגלגלים. אבל אף פעם לא על חללית. קראתי על זה. ד"ר הופמן וכל הרפתקת התגלית שלו. על אלה שעושים צעד קטן מהגג וזה צעד ברוורס לאנושות. זה נישמע מפחיד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן. 
    הרגשתי אמיץ. מרומם. מחוזק. והיו לי כבר התנסויות ספורות עם קול הדממה הדקה. כלום זה יכול לערער אותי לאחר כל ההקשחה המנטאלית שחוויתי??! הסקרנות שהרגה את החתול פיתתה אותי. הפוטנציאל. הסיכוי. למצוא את המקום. 
    הייתי נחוש. חזק. רק ככה. בכל מצב אחר זה לבטח ייגמר רע. שיננתי לי מנטרה כאוטוסוגסטיה: קטן עליי, קטן עליי, קטן עליי...

    הלילה מסיבה איפה שהיה הפינגווין פעם. 

    זיכרונות של דם יזע ודמעות מהפוגו של בחרותי. לא העלתי בדעתי ולא שיערתי שהלילה יהיה בסימן של דם ואש ותמרות עשן. 
    גזרתי את החללית מבעד לצלופן. חצי. הטמנתי חצי במגירה. אני לא גרגרן. אסתפק במועט. אתן לו את הכבוד הראוי. לתגבר תמיד אפשר. לצמצם, לא. ובכן, זה תמיד מזכיר לי כדור שלג שמתגלגל במורד המדרון. הוא הולך וצובר תנופה עד לנקודת האל חזור. אגב זאת נקודה מעניינת בפני עצמה. נמצאת בכל תהליך באשר הוא, וכולה משחק מחבואים של נסיבות ותזמון ועקשנות.
    בגלל זה אני לא חזק באלכוהול. הנקודה החמקמקה הזאת. מזל גדול שלמדתי למצוא את נקודת הG. מה אומר ומה אסגיר לכן עליי?! אני אלוף בניווטים וסיירות! וזה כבר הוכח בצבא... יש לי את הטאצ' ;-) 

    הפלתי שני ראשים בשאיפה אחת. היינו קוראים לזה דאבל אקשן. פעם בתחרות הצלחתי לתת טריפל. בסוף הרביעי כשלתי בשיעול מטורף. אבל בגלל שהראש ניסתם. זה היה אימתני!

    כאשר מחצית החללית בכיסי שמתי פעמיי למועדון. הולך במעלה נווה צדק ברחוב שבזי. חצות הלילה של יום שישי. בתרגיל פרט. אני לבדי לבדי לבדי! בלי חמולה. בלי גיבוי. אסור להתרסק ככה כי לא יהיה מי שיהיה לו איכפת. והרי ככה זה בחיים. למי איכפת?! למרות שלפעמים אתה מופתע לטובה. כמו האנגלוסקסי הזה עם משקף הריי באן. ודווקא את אלה אני מחפש לי לחברים. ולא בגלל החומריות. פשוט עקב מזיגת תכונות ומאפיינים מסוימת אשר חוברת לכדי גוון מאוד מסוים של תדר שמתאים לי. אבל יש הבדל עצום בין לבצע משהו כי אתה סומך על רשת ביטחון, לבין לבצע משהו בלעדיה. כשזה אמיתי, כשזה עליך בלבד, זה מוביל אותך לקצה גבול היכולת. ולפעמים גם מעבר לזה. לעיתים מופלאות הן תעצומות הנפש שמתגלות לנוכח סכנה. אין לשערן. 

    כבר לפי הצפיפות של האנשים שצבאו על המבואה, הבנתי שהולך להיות דחוס שם. סוללת אנשי אבטחה עם מבטים אטומים יישרה קו מעבר לסורגי ניתוב הקהל. סלקטורית סקסית רמזה על ברי המזל. אף פעם לא היה לי משהו עם סלקטורים. אבל לא אהבתי את הפיצול הפוטנציאלי בו התהדר כוחם בפירוק חבורות. את הקטע שאותך מכניסים אבל את החמולה שלך לא. או להיפך. 
    כשאתה לבד, אז כל החוקים משתנים. אין מחויבות. נכנסת, זכית. נבלמת, דילגת. אחרי הכול, אלף מקומות אחרים יודעים לקחת מזומן, והכסף שלי לא מקולקל. 

    הסלקטורית העיפה בי מבט. בוא, רמזה לי. מאבטח מגודל קיבל את האשרור שלה והסיר למעני את השלשלת. 
    נגשתי לקופה ושילמתי כניסה. מבט אחרון לאחור להציץ במתגודדות. אולי לקלוט פרצוף מוכר. כלום. פנימה. במורד המדרגות. 

    מוסיקת טראנס קצבית פועמת. חומה של רמקולים הולמת בקרביי עם באסים מסונטזים. המקצב הזה לרוחי. 145 BPM. תאורת מועדונים מרצדת לעיניי. לייזרים משרטטים בירוק זוהר קוים במרחב. אני נמזג בהוויה. בפנים פחות צפוף ממה שהיה נדמה לי שיהיה. זאת טקטיקה של גירוי. התור המלאכותי שבחוץ מתנפח הודות לאפקט העדר. ועוד ועוד בליינים נמשכים אל האבן השואבת הזאת.

    סופג את האווירה. יותר נקבות מזכרים. הסטטיסטיקה לטובתי. שולף את הצלופן מהכיס. שתי אצבעות נשלחות פנימה. חצי חללית מודבקת לחיך. מצמיד אותה עם הלשון. נושם עמוקות. זהו. זה נעשה. 

    דחפתי את המפתח למנעול. חצי סיבוב. קליק. האם זאת תיבת הפנדורה שלי??! 

    הגוף שלי רוטט למקצב המדעי שמסונכרן על תדר גלי האלפא. המקצב שסוחט ממני תנועה בעל כורחי. נתתי למוסיקה לסחוף אותי. מעושן. הלכתי לבר לחזק באלכוהול. הייתה שם איזו בלונדינית מדהימה שרכנה על הבר ובקרבתה זאבים. חזה השופע נמרח על המהגוני. החלפנו מבטים. 

    עוברת כמעט שעה. זה לא נדלק. אני מחליט לתת גיחה לדירה כדי לתת בתגבור. אם כבר אז כבר. זאת הליכה של 10 דקות כיוון. הקפדתי לקבל חתימה על הזרוע בדרכי החוצה כדי שלא יתעוררו בעיות עם שובי. ציינתי כבר שקלאסי?! אבל זה לא שחסר בי מהרומנטי. נהפוך הוא. 

    שעטתי במורד שבזי. חולף על פני אנשים. הירידה דרבנה לי את הקצב. הגעתי לדירה. שלפתי את החצי השני של החללית מהמגירה ודחפתי אותו לפה. מה שלא ידעתי באותו שלב, זה שזה בדיוק באותם רגעים נידלק. שלפתי ווקמן עם קסטה של טראסט אין טראנס בצד אחד ואינדור בצד השני. 
    פול ווליום באוזניות. משהו סוער בי. אני עם חתיכת חללית בחיך, דוהר חזרה במעלה. יש איזו התנגדות של אויר מהבריזה של הלילה שמלטפת את שיערי ומכה בו גלים. מאדה את הזיעה שניגרת מנקבוביותיי. מדלג כמו טיגרס על אבן השפה ומסתחרר בין עמודי תאורה לבין אנשים שמתהלכים ברחוב.

    אני שם לבולא לראשונה, לתופעה משונה. כבר התוודעתי לה בעבר אולם הזנחתי את חקירתה. פטרתי אותה כבר שנים קודם לכן מבלי להקדיש לה את מיקוד בינתי עקב חוסר עניין לציבור. אולם זה לפתע הופך שוב לענייני וביתר שאת. 

    דקירות המבט החטופות האלה. 

    שמתם לב לזה שכשאתם הולכים ברחוב ומישהו נע למולכם בכיוון ההפוך והמנוגד לכיוון צעידתכם נשלח מבט חטוף?!
    אני לא מתכוון למשפילי העין אשר כובשים במבטי פחד את הקרקע כי אם לרוב האוכלוסייה ככללה. 
    בהתחלה נטיתי לחשוב כי זה תחת אילוץ יצר ההישרדות. השימור העצמי. סוג של פחד אם תרצו. מבט בגניבה. מי הוא זה הצועד למולי. האם הוא אויב?! האם מתגלעת כאן הסכנה??! מבט חטוף ובוחן. להניח את הדעת. אז חשבתי שפתרתי את העניין ביני לבין עצמי. שוב פעם פחד. מוטיב מנחה בקיום הדחוק והקטלני שלנו עלי אדמות. 
    אולם בצועדי בחזרה למועדון במעלה שבזי באותו שישי בחצות, כשהחללית מדליקה בי מבערים ועיניי נתקלות בדקירות מבטי החטף הללו, צפה במוחי אמרה נושנה: "העיניים הן ראי הנשמה". 
    בהתחלה לא הבנתי את ההקשר. זה היה אסוציאטיבי לגמרי. אולם בלכתי זה חזר וניקר במוחי. העיניים הן ראי הנשמה. 
    וככל שחלפתי על פני עוד ויותר אנשים, התחלתי להבחין יותר ויותר במבטי החטף. 

    עכשיו, אני, יש לי מבט יציב. אז אני מישיר מבט. רואה שם משהו מבליח מבעד לעיניים שלהם. קורן. לכל אחד הייחודיות של השתקפותו הוא. זה כמו גשוש. זה לא קשור לראייה בדיוק. זה יותר כמו העין השלישית. משהו שמרתק את הראייה למיקודו. כמו קרניים שנפלטות ממעמקיי גלגלי העיניים. שני צינורות חלולים מסתחררים כמו מתוך רצון קמאי ובלתי נשלט. כמו פריסקופ מעוות של ישות שצוללת בנבכי נשמתם ומשקיפה על פני המים הסוערים מבלי להסתכן ולהגיח בעצמה. נשמע קצת מוכר?! זאת ממש מקבילה מעשית להנחת היסוד של המסע הרוחני שהזכרתי לעיל וגשוש המודעות שאנו. החוויה שהקצה השני אשר מרכיב אותנו ולא הצליח להידחס אל מיכל הקיבול הזה של הגוף מנסה להיחשף אליה.

    כך אני צועד ברחובות, מתלטף במבטים משולחי רסן שכמו תוהים על קנקני ומוסבים באחת. יש כללים ברורים בנעיצת מבטים. זה יכול להצית מישהו לכדי השתלהבות מוטרפת. זה מתפרש לפעמים כאיום. ומי מאיתנו בכלל לא חווה מלחמת מבטים מול מישהו בזמן מן הזמנים. לא לחינם המימרה הידועה: " מי ימצמץ קודם ". זה הרי דו קרב מנטאלי ללא חוקים כתובים. אולם היות וסחבק הוא אוטודידקט בתושב"ע של שפת הרחוב, אני מקפיד שלא להשפיל מבט אל מולם בביטחון עצמי שמבעבע בי כמו פחמן דו חמצני בבקבוק קולה צונן אשר רק לפני רגע בותקו בתוליו. אף אחד לא מתעסק. 

    שועט ברחוב. 

    הזרים שנקרים בדרכי ממצמצים קודם. 
    פעם, בנערותי, הייתי הולך ברחוב ומטיל מורא. אנשים היו מפנים לי דרך. היה לי הילוך מפחיד אשר גובה בביטחון עצמי של לוחם קרב מגע שמתפצפץ בו עודף טסטוסטרון. זה מזכיר לי איזה פקק תנועה אנושי במיין באזר בדלהי אשר לו הייתי עד. שעת צהריים. דחוק שם באלפי בני אדם ותוקתוקים ווספות ופרות ועגלות וריקשות ומוניות ופרות וקופים וחזירים ועורבים ונשרים. מרוב שלחוץ שם לפרקים אין אפילו סנטימטר פנוי להידחס אליו. אני יושב במסעדה ומשקיף על ההמולה הרוחשת ברחוב כאשר לפתע אני קולט פיל שעליו רכוב איזה הודי צנום שועט בדהרה לאורך הרחוב וכל הנוכחים שם בפקק איכשהו מצליחים להתפתל לצדדים כדי שהפיל יפלס את דרכו בג'ונגל המקקים האנושי מבלי לדרוס אותם לעפר. בתקופה ההיא יצא לי להרגיש קצת כמו ההודי הזה שעל גב הפיל ניראה לי. 

    אחוז תזזית.

    רק ברטרוספקטיבה אני מבין את זה שטסתי שם. זאת לא הייתה הליכה. זאת הייתה דהרה. אבל לא רצתי. התחלתי לקלוט שאני דלוק כמו זיקוק.

    מגיע.

    כבר מרחוק אני קולט את הסצנה. אנשים מתגודדים על הברזלים שם. מנסים להערים על הסכר ולחדור למועדון. אני מפלס את דרכי פנימה עם זרוע מונפת וחתימה מופגנת. 

    בפנים. שוב. אבל הפעם זה אחרת. הספיראלה הרחיבה עליי את הרדיוס שלה. אני בזוית על הדברים. מפוחי מיזוג האוויר מערבלים את העשן שניפלט ממכונת העשן וניצבע בלייזרים והרובוסקנים על רקע ריצוד הפליקרים. הצלילים נמזגים בצללים. זה מעקצץ בי. גורם לי לפצוח במחול משוגע. אני כמו לוחם קדמוני. מתיז ניצוצות ברחבה. כולי תנועות משתלחות וזורמות כנחל שלגים מופשרים. די לה לנקודת הקיפאון. נקודת האל חזור מאחורי!

    זרמי המוסיקה האלקטרונית גורמים בי לקצר. אין מערכת פחת. זה מקפיץ אבל לא מנתק אותי. אז אני קופץ לפי צו התדר, הלום רעם. רושף ברקים. אני הוא הסער! חייב לפרוק את זה. זה גודש אותי ועולה על גדותיי. גולש. לצלילים יש צורות. לחפצים יש קולות. אני עוצם עיניים ומשתררת דממה. פוקח אותן ומתרגשת עליי מתקפת חושים. מנקז את זה בתנועה. וזה כמעיין המתגבר. לא חושב על לסנוק את זה. לא מעיז לנסות לקבור את זה. לא איכפת לי מה אנשים שם חושבים עליי כשהם קולטים אותי כמו גלדיאטור בזירת הקראחנה. אין לי מספיק משאבים להתעסק גם בזה. חייב לפרוק את זה. 

    באיזשהו שלב זה מתאזן בי. אני קולט שזה כמו לרכב על חיית פרא משולהבת. מהדק על זה את השליטה. כל תנועה אני משפר על זה עמדה. מזהה את הכוונה של חיית הפרא שבי. היא רוצה לטרוף את החיים. את הכול. בבת אחת. להתפוצץ לכל הכיוונים בעת ובעונה אחת. אז אני אוחז במושכות ומכוון אותה. מתקן אותה. וממריץ אותה קדימה. לאן שאני רוצה. אני בעל הבית כאן על עצמי. אני הוא זה שמכתיב את הכללים. אני הוא זה שמוציא לפועל את הרצונות שלי. מכופף את חיית הפרא לרצוני. אוחז בשור בקרניו! 

    המסיבה מסתבסבת. הספיראלה סובבת סביב צירה. אני פורק את המבוע. מפלים של אנרגיה שמציפים אותי ומאיימים להטביעני. כולי גודש. כולי עומס. כולי מטען. חורג. נפיץ. 
    ניראה כאילו החללית פערה בי פתח למשהו זר להיכנס בי. ואני במאבק שליטה מולו, על נשמתי. 

    בעודי עסוק בפריקת המטענים, לפתע אני שם לב שהמוסיקה הפסיקה. הדי.ג'יי מחבר את המיק ופונה לקהל הבליינים: "חבר'ה, אנחנו מבקשים את סליחתכם אבל פרצה שריפה במועדון, נגמרה המסיבה, נא להתפנות בצורה מסודרת..." 
    אני קולט שמסך העשן מתעבה ומתלווה אליו לפתע ריח חריף של בעירה. ברמקולים מרעים שוב קולו של הדיג'יי ומפציר בחוגגים להתפנות במהרה. המציאות מרביצה לי סטירה מצלצלת. זה אמיתי! עף להביא את הסווטשירט עם הווקמן שדחפתי מאחורי איזה רמקול. מתחיל לסגת לכיוון היציאה וקולט אותם. דמויות אשר שרועות על הרצפה לאורך הקיר. הם לא קלטו. היו מנותקים. אפופים. עפוצים. מכורבלים סרוחים ומשובללים במעמקי המסע שלהם. לכודים במרתפי נשמתם. 

    תופס אחד ומקים אותו בכוח. מנער אותו. יש לו מבט עמום בעיניים. אני קולט מבעדן איך המפלצת שלו רוכבת עליו ויונקת אותו. דוחף אותו החוצה. משהו זז בו באוטומט. הוא נישרך אחרי העדר. במעלה המדרגות. העשן מחניק. תופס עוד אחד. הוא מסב לעברי פרצוף תפוס ומעוות מסטריכנין. מושך אותו על רגליו. דוחף אותו וצועק לו: תברח! שריפה! הוא שולח לי מבט תמהה אבל מבין את הדחיפות שאני משדר לו. מקים עוד אחת על הרגליים. היא בקושי עומדת. כורך את ידה סביב צווארי ומתחיל לגרור אותה. בדרך בועט בעוד סרוחים. עופו החוצה! יש שריפה! מוביל אותה במדרגות. רסס של מים מקדם את פנינו. אני קולט את הלהבות. כבאים מתיזים סילון מים מהזרנוק. כל הקטע של יהודה הלוי מהבהב בצ'אקלקות אדומות וכחולות. ניידות משטרה כבאיות ואמבולנסים. מאיפה הם הספיקו להגיע כל כך מהר?! וואללה אין לי מושג קלוש. 
    בעוד כוחות ההצלה זורמים אל תוככי המועדון זורמים האנשים החוצה. משתעלים. מרוטים. מיוזעים. בהמולה שברחוב נוצרות פיטריות של דלוקים סביב למכוניות חונות עם מערכות הגברה משופרות שמפציצות מוסיקת טראנס כאוות נפשם של בעליהם. הדלוקים רוקדים ברחוב על רקע הלהבות ומתעלמים מהשוטרים וכוחות ההצלה. אני מצטרף לאיזו פיטריה ורוקד יחד איתם. בוער לי הראש ואני מוקסם מהלהבות. אני קולט שאנשים שם באיזו פינה מקיפים מישהו והוא מדמם מפניו. מתקרב לשמוע. מסתבר שזאת הייתה הצתה. הוא זה ששרף את המועדון (כן, כן, ממש כמו במערכון של הגשש!). הפרצוף שלו מעוך מאגרופים וכולו דם קרוש. הוא אזוק ושני שוטרים על אזרחי אוחזים בו בעוד פארמדיקית של מד"א מעניקה לו טיפול ראשוני. אנשים זועמים לוטשים עליו עיניים ואני ממש מרגיש מחשבות של רצח באוויר שמתמקדות מבעד לעיניהם, בו. 
    "דם ואש ותמרות עשן!" 

    עיניים, עיניים, עיניים. 

    צינורות מסתחררים. מתלכדים מבטים. הנה הבלונדינית החתיכה והשופעת מתחילת הערב. אני יונק אותה אליי במבטים. סוג של קליק נוצר שם. היא מסתכלת עליי ממרחק של כ 20 מטר. אני שואב אותה אליי כולי מתנודד לאיזשהו מקצב פנימי. היא ננעלת לי על המבט ואני ממש יכול לראות איך הצינורות שמגיחים מארובות עיניה מתלכדים על הצינורות שפורצים מתוך עיניי. יש איזה סנכרון שנועל את ההתלכדות והיא מתחילה לזוז לכיווני. הדברים שמסביב מעומעמים. 

    כל כך יפה.

    בא לי לטרוף אותה. מחייך. היא מחייכת חזרה. ראיתי שהצלת אנשים שם. אני מבטל את זה בהנהון נבוך. למרות שבא לי להיות גיבור למענה שם, לא באמת עשיתי מעשה גבורה. אנחנו מקשקשים וכל אותו הזמן עובר סוג של על חומר בין עינינו. אין מצב שהיא לא קולטת שמשהו קורה שם. פטמותיה מזדקרות כתרעומת על התנגדות חזייתה שכולאת את שדיה הכבדים. חלציי מתעוררים לנוכחותה. פצצת מין שכזאת. אני בטח מפיץ פרומונים כמו שבואש מתיז את נוזל הצחנה שלו. מושיט יד ונוגע בזרועה. אוחז בה. ככה תוך כדי שיחה. אני "להתמוגג" נעים מאוד! לוחץ ומקרב אותה אליי בטבעיות. היא צריכה להרים את עיניה למעלה."קארין". אוחז בה גם ביד השנייה וצולל לה בעיניים. לא מרוכז במילים. כולי מעקצץ. כנראה שאני עושה את הדברים הנכונים ואומר את המילים הנכונות. היא נענית לי. אנחנו כבר מחובקים שם כמעט באיזו פינה. בוא רגע. לוקחת אותי אחריה לאיזו חניה בסמוך. כולי נוטף חשק ומפוצץ הורמונים. היא כאילו נבראה כדי להזדיין. סקסית. חטובה. שופעת בחזה. תחת מעוגל. מושיט את היד ואוחז בפלח עכוזה הימני המעכס תוך כדי הליכה. היא זורקת לי מבט עם רעמת שיער מתנופפת וחיוך מפתה וממשיכה להתקדם כשאני אוחז בישבנה. מגיעים לקטע האפלולי ביותר בחניה. מניף אותה על מכסה המנוע של איזה רכב נוצץ. ברעבתנות מתחיל למצוץ לה את הפנים. להתחפר לה בצוואר. לסחוט לה את השדיים. לשונות חוקרות זו את זו. אני חופן אותה בידיי. כל כך רכה. ובשלה. כמו נקטרינה נוטפת עסיס. כולה דבש. הריח שלה מערפל אותי. פורם לה את כפתור הג'ינס. מוריד לה את המכנסיים והתחתונים במשיכה עזה. ישבנה מתבדר לו על מכסה המנוע האפור מטאלי. אני צולל אל הכוס החלק שלה. אוחז אותה באחוריה וניצמד כולי עם הפה אל שפתותיה. הלשון שלי חוקרת את השושנה שפורחת לה. אצבעותיי נשלחות להרחיב את מפשעתה. מלקק אותן. מרטיב אותן ברוק. דוחף לה אצבע אל שערי פי הטבעת. מרחיב את החור בעדינות בתנועות מעגליות ומחדיר אותה פנימה. ידי שקועה בתוך שני חוריה התובעניים. בין שיניי התחתונות ולשוני מאתר את הדגדגן שלה. נוגס בו קלות. משחק בו. עם האגודל של ידי השנייה מחפש את הנקודה החמקמקה שלה. תוך רגעים ספורים היא גומרת בפרץ של רטיטות וגניחות ואנחות. מחליק אותה לעמידה. היא מתעסקת לי במכנסיים. הזין שלי זקור כולו. היא שולפת אותו ביד רכה וכורעת מטה. הזין שלי בפיה. מתחילה למצוץ במיומנות. עוטפת לי את ראש האיבר בשפתיים בשרניות. מחליקה אותו פנימה. אני קולט שהיא מתקשה לקראת הסוף אבל מתאמצת להכניס את כולו לפה. מתחילה לנוע בשפתיים מעוגלות לאורכו. ידה חופנת את אשכיי. משחקת בהם. אני מתחיל לנוע בקצב עם תנועותיה שלה. לזיין לה את הפה. אוחז לה בראש כנקודת מישען. חווית המציצה והיניקה מחרמנת אותי בטירוף. אני מודע לכל עצב שמעקצץ לי בגוף. כשאני מגורה לגמרי אני מושך אותה על רגליה מסובב אותה על מכסה המנוע וחודר אליה באבחה אחת. היא נוטפת עסיס. מתחיל לזיין אותה מאחור ומניח אצבעות רטובות ברוק על הדגדגן שלה. מרקיד אותה עליי. היא שומרת על קצב שהולך ומתגבר. מביאה לי קונטרות לזיון. אני גדוש כולי והביצים שלי קשות כמו אבנים. קולט את דמות הרפאים הקלושה של מכשפה תאוותנית שמסתתרת במעמקי אושיותה. רוכבת לי על המטאטא. עוד בטרם זה מתמצק לי לכדי מציאות, המכשפה צוללת עמוק יותר פנימה מבעד לדופן המרחב וכמו נגוזה מדקויות הבחנתי. 
    אבל בנקודת שלהוב החושים שלי באותו רגע הדברים קיבלו ביטולי משמעות לנוכח פירקון הפרשי הפוטנציאלים הממשמש עליי ובא.

    גומר 

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/7/13 06:36:
      המאו הזה שהבאת לכאן הוא עמוק ויפה, והייתי קוראת לו התהוות האדם. או האדם בהתהוות ויש אומרים שגם לחלומות יש את המציאות שלהם. :)
        19/9/12 02:04:


      הדואליות המטרידה בבריאה מקבילה לדואליות שבזכר ונקבה. גבר ואשה. הם הראי לתנועתו של היקום.

      העיניים הן ראי הנשמה :) וכך החיים בעבדות היצרים חולפים להם :)  תאר לך שהייתם עושים אהבה דרך הצינורות שהתחברו מבעד העיניים, שהייתם משקיטים את היצר בזמן שהעיניים כבר חודרות את כל האיברים הפנימיים?

      כי גם הם שניים. שלם שגדול מסך חלקיו. הרבה יותר גדול מסך חלקיו :)

       

       


      אני הייתי איתך כשאחזת את השור בקרניו :)

        19/9/12 00:14:

      וואו, מי היה מאמין ש "ההתקדמות הנחושה קדימה, כנגד אותו התווך המעכב של החומר ממנו קרוצים החיים..."

      תביא לסוף שכזה.

      יש לך מלא לומר, אתה קופץ מנושא לנושא אבל באופן מפתיע וללא התרעה מראש אתה מצליח לשזור את הכל לרצף מעניין ומפתיע של דברים.

      היה אמנם ארוך אבל ההפתעה השתלמה ;)

      תגיות

      פרופיל