כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    להאיץ את החלקיק

    הניסיון הקלוש שלי ללכוד את המערבולת החמקמקה הזאת שמערבבת עליי את היוצרות ...

    0

    על המסע - חלק שלישי

    9 תגובות   יום שני, 5/3/12, 02:09

    חי 

    בכל זאת. כנגד כל הסיכויים אני עדיין חי! כנגד כל ההתנגדויות והשדים שאורבים לי בי לטרף. ניטשה אמר פעם: מה שלא הורג מחשל. המפקד הניאנדרטלי שלי בטירונות הוסיף לזה סיומת סרקסטית: ומה שהורג מחשל את אמא! אבל הפואנטה היא, שזאת בחינה מתמדת. ומעטים הרגעים בהם ניתן לרבוץ על זרי הדפנה. בעולם המעש אין רגע דל. יש תנודתיות תזזיתית. מקום שלכאורה ניראה שליו ורוגע יכול להכיל בתוכו את התופת. ודפנות המציאות דקות. ושחוקות. 

    בכל מסע בו צעדתי היו פזורות מלכודות. חלקן הפילו אותי בפח. על חלקן התגברתי. את חלקן עקפתי. לזהות אותן זה לא דבר של מה בכך. אבל לקראת סיומו של אותו המסע, עת צעדתי לכיוון דירת הקארחנה שלי שם בנווה צדק, אחרי שעוד חוויתי הרפתקאות שונות ומשונות ביפו שלשם נשאוני רגליי, והותירו רק הד קלוש מכדי להעלותו באוב זיכרוני, גיליתי לפתע את המלכודת הגדולה מכולן! 

    אתם מבינים?! הטריק הגדול ביותר של השטן הוא שהוא הצליח לגרום לאדם לפקפק בקיומו. והפחד הגדול ביותר שלי פרץ שם מוקדם יותר, כאשר חשתי בו עוקב אחרי מבעד למרקם הבריאה. רק שלא ממש הבנתי את זה באותו הרגע שבו חוויתיו. היה צריך עוד משהו קטן, כדי להביא בי את התובנה. וכמו תמיד, זה בא בביטוי של פרץ אלימות. 

    דווקא כשנידמה היה לי שאני מזוכך מצאתי את עצמי בתוך סמטה. כתלים מזוהמים בטינופת וכתובות נאצה ומאוירים בגרפיטי גסים של פרץ כשרון נעורים מרדני, מקיפים אותי. הייתי שם כנטע זר. במובהק. זה היה תת עולם שלישי שכמו התקיים בבועה נפרדת. הצד השני של המראה. חבורה של נערים היו על הברזלים. דמדומים. איזו כוסית עסיסית נקלעה לשם בטיפשותה כי רבה. מתעורר כמו משרעפי מבטי ננעל על עכוזה המעכס. החרמנות שלי בלתי נדלית. אפילו כיום. איבדתי אוריינטציה שזה משהו שממש לא קרה לי הרבה בחיי. לא היה ברור לי מאיפה הגחתי לסמטה ההיא. אבל זה לא היה רלוונטי. מה שכן היה, זה שראיתי את הזאבים שם על הברזלים. מעשנים את מקלות הסרטן ונועצים מבטים בכוסית שהחלה להחיש את צעדיה. מודעת לעיניים החרמניות שחוקרות כל סנטימטר מגזרתה. אני בטוח שהיא הצטערה באותן שניות על בחירתה קלת הדעת בהופעה חושפנית ובמה שניראה על פניו כקיצור דרך, אך הסתבר במהרה כנתיב ליסטים בעודה צועדת בו עטויה מיני קצרצר שעוד רגע וגילה את בית צפונותיה לעין כל. אני עצמי הסתחררתי מהקרנת מיניותה אשר באופן פלאי וכלשהו התגברה והתעצמה עם הפחד שלה. היא הייתה כמו משדר רב עוצמה של אותות זימה. מגנט לגברים. כולה בוהקת. 
    שדה השפעתה חופשי לכד את חבורת הזאבים. ואותי. 

    כמו על פי אות רגע אחרי שהיא חלפה על פניהם ומישהו מבינם סינן משהו לעברה שלא שמעתי והיא העיפה בהם מבט מעבר לכתף, הם פרקו מהברזלים באחת. כמו יחידת פשע מאורגנת היטב. רגע לאחר מכן הם כבר סבבו אותה. 
    צעדתי לאיטי מאחוריהם בוחן את הסיטואציה. אחד שלח את ידו ונגע לה בשיער, היא נרתעה. אחר מצידה השני השמיע איזה קול וצחקק כשהיא נבהלה. אחר מאחוריה שלח יד וצבט לה בתחת. היא קפצה קדימה מתנודדת על עקבים. מחישה את צעדיה כדי לא לאבד שיווי משקל. נתקלה בזה שהלך לאחור עם פניו למולה ובדיוק נעצר. 
    כמעט הכול זרם כמו על פי תוכנית אב של גאנגבנג אונס. 
    כמעט.
    הפרמטר שלא נלקח בחשבון, הג'וקר המטורלל שנשלף שם וטרף את הקלפים, היה אני. חנוט בחמת זעם מלובנת. עטוף בה כבחליפת צלילה של אמודאי, הדוקה ואופפת. חרון אף טהור.

    עמדתי שם עם אצבעות מתאגרפות לכדי פטישי מחץ בתנוחה שפופה, ממתין. תזמון הוא דבר קריטי. מישהו מהם הניף אותה והטיל אותה על הקרקע. ראש נחבט באספלט ברעש עמום. אחוזי אקסטאזה הם החלו לגהור מעליה. ידיים חמדניות חופרות וחוקרות. תולשים ממנה את הלבוש המינימליסטי. לא איכפת להם מכלום. כאילו והם אדוני היקום והסמטה היא ממלכתם. בהפגנתיות מוחלטת.
    לא, לא, לא...
    הפחד השקיט אותה. מתחננת. דמעות אילמות בעיניים קרועות לרווחה. היה רגע של קצר חשמלי עת הצטלבו מבטינו בחטף. 
    הרגשתי את מערכת הדם שלי גועשת בעורקים. הלב פועם בעוצמה. טיקים קטנים בשרירי הארבע ראשי שמעידים על מפלס האדרנלין שעולה בי. לוגם נשימות עמוקות מלוא הריאות. מאט את הדופק. כמו כדור באולינג שמסמן את הפינים לקראת היירוט. יודע שהולכת לבוא כאן התנגשות אלסטית שאולי תישלח כאן מישהו לרופא פלסטי. אבל גם לא איכפת לי אם זה יהיה לקברן. ללא רחמים. ללא מורא. משחרר את השד הכבול. 

    הסתערות 

    הגוף משתלח וצובר מהירות. מאסה משולחת רסן מאיצה בצעדים ארוכים וברכיים גבוהות. שומר על דממה כדי לחולל את מקסימום הבלבול בשורותיהם עם אפקט פיצוץ הרקמות בהתנגשות. אחד מהם מרגיש במשהו ומרים את ראשו לכיווני. עובר דרכו עם ברכיה לסנטר. מתיז אותו במסלול בליסטי עם העברת התנע במתקף. גניחת איבוד הכרתו נבלעת בזעקות השבר של חבריו. 

    אנדרלמוסיה 

    זורח בי חיוך פנימי. איזו שימחה עילאית מפכה בי. אני הכי חי בלב ליבו של התוהו ובוהו. כשכלום לא ברור. כשאין רשת ביטחון. כשמערבולת החיים מסתחררת על הצטלבות גורלית והעתיד לוט במסך ערפל כבד מאי פעם. עת משוואת הקרמה עוברת את הצמצום ההכרחי. הנעלמים מתגלים והפיתרון מתחוור לאשורו. חייב להיות זה אשר צדקתו תצא לאור, שהרי כישלון בסיטואציה שכזאת משמעו נזק מאסיבי לפרחח האקטיבי, וממש לא מתאים לי להיות עוד גוויה שמתגלית באקראי, מוטלת בתעלה ומנופצת לרסיסים כקורבן סתמי נוסף בקרב על גורל האנושות, שמתנהל בין הטוב והרע. 
    מי הוא מי כאן בסיפור המעשה, גורל כבר ישפוט. 

    דלוק

    מעולם קודם לכן זה לא קרה. להתנגש באלימות כשאני בספירה שכזאת. כל שריר ציית לי. כל גיד נענה לרצוני. כל תנועה הייתה מדוקדקת וקטלנית. מהלומות ניתכות כמו ברד. שוקיי כורתים איברים בלואו קיקים כמו גרזן שחוטב גזעים לכפיסים. גודע את שמורת הטבע שצמחה לה כך פרא. מרפקים לטווח הקצר. אגרופי מגל וסנוקרות. מתפתל ביער ידיהם הסבוך כמו עטלף מהגיהינום. דילוג מעל וחצי תפנית שנבלמת בצלעות שנסדקו מהאימפקט. אפים שבורים ומדממים. לסתות שחרגו ממקומן. מרגיש כמו מלחין שמנצח על אופרת השילם והנקם! לא מבזבז זמן על לפיתות, אולי על דחיפות ומשיכות רק כדי לערער את איזונם. כל השאר זה מכות יבשות ואפקטיביות. מנער אותם כאליו אני מחבט שטיחים והם אסקופות נרמסות. זה נגמר לי מהר מדי. כמו עדת כלבים שנסה ללקלק את הפצעים באיזו פינה אפלה ככה הם ברחו. משאירים אותה המומה ומדממת ואותי משתוקק לכתישת עצמות כמו חרמן שלא בא על סיפוקו וננטש כלאחר יד רגע לפני השיא המיוחל. ולאיזה שיא בדיוק ייחלתי?! הופעתו בטרם עת של מר מוות עצמו מוכרז על ידי מר גורל תוך הכרזתי כרוצח?! 
    הרמתי חתיכת בד קרועה ומחיתי דם מאגרופי וניגבתי את פני. בואי, עוזר לה לקום. באופן גרוטסקי מסתבר שהבד שאיתו אני מנגב את הדם הוא חצאיתה השסועה. מגיש לה אותה במבוכה. היא מסתירה את מבושיה איכשהו. מדדים לכביש שממול. תוך שניות עוצרת מונית לסימוני. בלי מילים עוזר לסקסית המקורבנת להיכנס פנימה. שואל אותה אם היא רוצה שאבוא איתה בפנטומימה ותוך כדי עוטה את הפרצוף המבין. לא. שולף שטר של חמישים מהארנק ונותן לנהג. אפוף בעננת עשן דיזל צופה בה מתרחקת. מכורבלת שם במושב האחורי. באותו הרגע לא היה בה שום דבר סקסי. כמו ציפור פצועה חבוטה ומרוטה. לקח לי בדיוק שנייה וחצי לרחם עליה. ואז זה הציף אותי שוב. איזה חוסר סיפוק משווע. תחושה של להיות קרוב למשהו ברמה שאפשר ממש לטעום אותו רגע לפני שנילקח. 

    צל

    כמו לעמוד בצל. אבל לא סתם צל. כמו צל של ליקוי חמה. אחד כזה שמגיע משום מקום ובהפתעה. כמו צל של פטרייה מתאבכת של פצצה גרעינית. כמו צל של דרקון שבדיוק צולל לנשוף לך בעורף. 

    צמרמורת 

    שוב פעם התחושה הבלתי נסבלת שמישהו עוקב אחרי. בדיוק כמו מקודם. אחת משתיים. או שהמסע הזה היה ספוג בהרבה חומר, או שלא נסנקו עדיין הסוגרים. מה שבטוח זה שאני עדיין שם. זה עוד לא נפרק מהסיסטם. הצוהר עדיין לא נאטם. קיימת עוד זליגה.

    לא יודע בדיוק מה גרם לאסימון ליפול. זה היה אולי קצת כמו התמונות התלת ממדיות האלה שנראות לך כמו קשקוש שמביא טשטוש, אבל אם אתה מאפשר לעצמך לצלול אל תוכן לפתע נפערות בן תמונה תלת ממדית. אולי זה היה הייאוש שהביא את זה. את הקבלה. את ההכרה. זה היה הצל שעדיין היה רעב בי. רעב לניתוץ. רעב לריסוק. רעב למעיכה וקריעה ותלישה. רעב להעניק כאב. צמא לדם. לחיים. והוא המאפיל עליי. 

    אותו הרגע נמלאתי יראה. ככה בגילוי עצמי של כלי שרת שבא לי בחטף. 
    וידעתי אותו, כמו היין והיאנג, כמו הדואליות הזאת של הבריאה, פשוט ידעתי אותו, את השטן שמתנשא מעליי. ולפרטי פרטים. את פרצופו המזוויע, את הרשע שבוער בתוך עיניו. את גופו הכמוש וקלשונו החלוד. את רירו החומצי הנוטף והארס הרעיל שזולג במורדותיו הכעורים. את הדקדנס. והזין הכי גדול בכל זה היה לגלות שהוא בן דמותי! 

    האמת שזה היה מבעית. התחלתי לחפור בתוך עצמי אחרי זיכרונות של מעשים טובים. מצאתי כמה ספורים. אומנם האור לא גירש מעליי את האפלה ההיא באותו רגע, אולם הם היו לי כנחמה. עצם הידיעה שאינני נישלט לחלוטין בידיו. עצם ההבנה שכל רגע הוא קרב על נשמתי בינו לבין הבורא שבי. ככה. המשמיד והבורא. במשחקי הצל והאור וגורלי שכנראה עדיין לא נחתם. 

    נשרך

    הגעתי לבסוף הביתה. דירת הקארחנה השוממה חיכתה לבואי. היכן שאניח את הראש הוא ביתי. נהר המחשבות געש עליי בשוכבי. מחשבות צלולות ורעיונות מעורפלים. נידמה לי שנרדמתי לתוך חלום אבל לא זוכר עליו פרטים. מה שכן, לכשהקצתי, העולם ניצבע בגוונים בוהקים ומלאי חיות, וכך גם רוחי. הצוהר ניסגר וגירשתי מעליי את זיכרונותיו המטמאים של הרוע ששוכן במעמקיי. עד לפעם הבאה. 

    יקיצה 

    מלשון קץ. מה מסתיים שם לדעתכם?! ומה שם מתחיל?! 
    אולי זה איזה זרם שמתמזג עם אחד אחר, כמו פלג שחובר ליובל, ככה אני נישא לי הלאה ברצף התודעה. 


    לזמן יש איכות משונה. לפעמים דקה נידמת לנצח. לפעמים חיים שלמים חולפים בהבזק. סוחב בינתיים את המשא הזה. סוחב לבינתיים במסע הזה. אני ער לכפילות. ולשיעורה המאריכי. כל מעשה מקרין על הבריאה. כל מחשבה משפיעה על מעשה. כל הבריאה כולה משתקפת בעיניי. עיניי משקפות את הבריאה. וכמאמר האר"י ז"ל מסתבר ש: האדם עולם קטן, העולם אדם גדול. 

    אז אתם מבינים אם כך למה ההתנגדות לתזוזה הזאת הנה מענייני?! שהרי היא זאת אשר תחשל אותי במסע הבשר לגבור על היצר. שהרי טרם הוא אמר את המילה האחרונה. שהרי כל עוד אני חי, כך גם הוא! בי טמונים השדים ובתוכי גם חיים המלאכים. 


    אז זאת הייתה רק דוגמא, כל הסיפור הזה. שהרי מסע קיים בכל רגע נתון. או שמא מוטב לומר בכל מעבר שבין שני רגעים. בתווך שבין הזמנים. ובעצם רבבות מסעים אחרים שאותם צעדתי יכלו לשרת אותי נאמנה באותו האופן בהביאי את סיפורם. אולם בחירתי במסע ספציפי זה לא הייתה סתמית. הוא הכיל את שלשלת הנסיבות כולה. ובכך הוא מספיק חזק לשאת את עצמו תלוש ועדיין לא לקרוס מבלי להדגים קודם את כוונתי. 

    והכוונה הפשוטה שביסוד הפוסט הזה הייתה לבחון את עצמי על רקע התנהלותי בעולם המעש. מפורק לגורמי היסוד, לאבני הקיום הבסיסיות, היא מסתכמת בסופו של דבר בבחירה. הצומת הזה שטס למחוץ אותי. הפיצול העתידי שממשמש להסתער עם כל רגע נוסף של נשימה באפי. ההסתעפות הזאת אשר משוועת להתבהר בבחירה: 


    "הכול צפוי והרשות נתונה" 

    אחת החידות המפותלות ביותר. ולה הרבה הסברים וסברות ופתרונות ודעות. לא אלאה אתכם בכולם. שהרי ענייני בא בזווית ספציפית שלה. וגם אם להודות על האמת לא אתיימר כלל להיות בקיא אף במקצתם. אולם משנתי השכילה להשכין שלום בחידה זאת ובפרשנותה, הפרספקטיבה הפרטית שלי קימטה את הסתירה שבמשפט ואכפה עליה לדור שלווה בתודעתי. צפה בזרם התודעה מעדנות. 
    והפתרון לבסוף מסתבר כפשוט. כמו ההמצאות המתוחכמות ביותר, ניחן הוא במוטיב המבליח של הבסיסיות. או כפי ששרלוק המלוק היטיב פעמים כה רבות לציין: זה אלמנטארי ווטסונים קטנטנים שלי!

    הכול צפוי (לעין הבורא) ואני לא מתכוון למופעו המצומצם המפעם בכל אחד ואחד מאיתנו, כי אם לסך הווייתו הנצחית שמעל לזמן ולמרחב. והרשות נתונה (לנו לבחור). והרי פה נעוצה הבעיה. הגישה הסטנדרטית מציעה כי היות והבורא הנו על זמני, אין הוא מוגבל על ידי רצף הזמן הנכפה עלינו בחד כיווניותו. בעוד ואנו מצייתים לכיוון התנועה. מהראשית אל האחרית כתכלית. כך שהעתיד מחביא מאיתנו את עצמו. וכך אין אנו מודעים להשלכות מעשינו ובחירותינו. וכך אנו עצמנו מקבלים רשות לבחור כאוות חפצנו. בעוד הבורא צופה כל, בחירה עתידית נגזרת מהלא נודע כלפינו בעוד אשר אין חלות מגבלות אלה עליו. 

    אולם, טוען אני, כי אין הסבר זה מדויק. שהרי אם הבריאה נבראה לעינוג הבורא, אין זה סביר כלל וכלל כי יוותר הוא לעצמו. וכי לשם מה הוא זקוק לטריק שכזה?! אין ספק בליבי כי אף הוא קץ ומאס בשעמום הידיעה המוחלטת. לבטח הוא התקין מנגנון אשר יניע את גלגלי העניין. הן הרי בראשית היה תוהו ובוהו. 
    תוהו ובוהו מהגדרתו בלתי צפוי הוא בעליל. אולם במעשה הבריאה נתן הבורא סדר בדברים תוך הפרדות ותיחומים (לילה ויום, ארץ ושמיים, טוב ורע, זוכרים מתחילת הפוסט?! הדואליות המטרידה?! זוגות זוגות?!). אך אף על פי אותו הסדר, עדיין התוהו ובוהו בצורתו הראשונית, בלתי צפוי וסרבן ומרדן. והבורא הותיר אותו על כנו כבסיס לשינויים. 

    אם כן, קיימות ספירות של תוהו ובוהו וגם של חוק וסדר. 

    הכול צפוי (בקו הזמן של מי שאני עכשיו) והרשות נתונה (להשתנות). 

    וכאשר אשתנה, עולם שלם ייאלץ לבצע התאמות קטנות לכך. להשחיז את עצמו כדי להכיל את האני החדש מסונכרן במעשה הבריאה. 

    אבל הן אנו יודעים, כי כל רגע מביא עמו שינוי. 
    והעולם מכיל את מידות התוהו ומידות החוק.

    והאדם הוא עולם קטן (כלומר מכיל בתוכו את שני אלה). 

    כך שאף על פי שכל מעשיי צפויים, לעזרי ניצב התוהו: אני יכול להשתנות. וכך מאלץ היווצרות הסתעפות חדשה במרקם הבריאה. 


    אנטרופיה, אהובתי!

    וכך ממשיכה לה הספיראלה. והמעגל הזה הולך ומתרחב. ומאתגר. אומנם חוקי הידיעה יחולו מחדש על ההסתעפות שנוצרה, וכך שוב הכול יהפוך להיות צפוי, לגבי, לכאורה, אולם בל נישכח את הקטע שחבוי כאן בעומקם של עניינים. הרי הבריאה לא נסובה סביבי בלבד. וכולם משתנים תדיר, גם אם רק בזעיר אנפין. אולם אדוות השתנותם, דקיקות ובלתי מורגשות לכאורה ככל שלא תהיינה, מקרינות על סך הבריאה, ובתוכה על כל פרטיה. 

    דינאמיקה בהתהוות!

    והחשובה מכל, היא הידיעה כי אכן אני שותף לה, לבריאה. וכמוני כמוכם! 

    אולם אין זה כלל דבר של מה בכך, להשתנות. למרות שזה מתרחש ללא הרף. אולי כמאמר הבודהיסטים אנו רצף של תלישויות, אשר רק נידמה להן שהן היינו אך. אולם בפועל אין כל קשר בין מופע ארעי למשנהו. אולי באמת בכל רגע נברא עולם חדש. 

    מה שאני משוכנע, זה שבכל רגע גלום הפוטנציאל להפוך למשהו חדש. כל ניסיון שמוטל עלינו מבקש מאיתנו את ההתעלות. ולבטח תהיה בה בחירה אמיתית! 

    ברצוני להטות את הכף, לזכות בעוד נדנדת חיי עולה ויורדת חליפות. בעוד האמפליטודה מותחת את חוויתי. בעוד המנעד מלטש את הווייתי. בעוד המאבקים רובצים לפתחי ואני המתיחה של העלרוד. כל עוד אני מכיר בקטנותי על רקע הזמן הנצחי. ולא רק למעני. אלא גם. 

    לאסוף את האשראיונים שלי. לזקק את הקארמה. לצעוד במסע הזה את כברת הדרך שלי ולהשתאות על ההתגלויות שבנוף. 

    http://youtu.be/H0uPAv4y91A 


    ולמי שצלח את דרכו עד הלום בסבך התובעני, תודה על אורך הרוח. 

     

    שלום

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/4/14 23:05:
      מרתק* צללתי לעומק...ואני חושבת שהכל קשור..אין יחידה נפרדת.
        5/1/13 23:24:
      כבוד לך על הצלת הבחורה ועל תובנות ועומק.
        14/12/12 11:02:
      כתיבה משובחת, אדם מחפש משמעות- ומוצא!
        15/10/12 00:36:
      מזמן אבל ממש מזמן לא קראתי משהו שריתק צמרר והיה כה מוחש..... המסע מתחיל בבראשית ואולי מסתיים באחרית. צועדת בו ללא חת. ללא חשש. יש תכלית.
        21/9/12 22:35:

      ואני אומרת, דבר לא צפוי גם לא לעין הבורא.

      קיימות החלטות שלעיתים נעשות עם מעט מדי מחשבה.

      ישנן בחירות שנעשות בשביל לתת ללא מודע לפעול עבורנו

      יש שיאמרו כי זה חוסר אחריות, אחרים כי זה אקט עייפות או פשוט בחירה מודעת.

      לא קרה שבחרת לא לבחור?

      הפוסט מעורר מחשבה בייחוד בתקופה זו של "חשבון נפש".

        19/9/12 02:52:

      איזה כיף של מסע!

       

      תמהני אם או עד כמה זה היה שונה בעיוורון של הפיכחון. 

       

       

      רדוף ;-) ותודה על הפירגון !
        5/9/12 14:25:
      כמה שדים, הא? כתוב נפלא...
        18/6/12 06:28:
      טוב לשמוע אותך

      תגיות

      פרופיל