כותרות TheMarker >
    ';

    סוד החיים

    ארכיון

    0

    כוחם של מילים - הרב יוסף ויצמן

    2 תגובות   יום שני, 5/3/12, 09:23

     


     

    חברים יקרים ואהובים כששוחים בביצה, יקרים, אין מצב שיוצאים ממנה נקיים... זכרו... אנו קוראים השבת גם את פרשת זכור – "זכור את שעשה לך עמלק" לזכור ולא לשכוח.

    אפתח בסיפור: לפני שנים רבות היה הדבר... מסופר על רבי שמעון בן גמליאל... ביום מן הימים אמר לעבדו צא וקח לי מאכל טוב מן השוק. הלך הלה וחזר עם לשון, אמר לו, צא וקח לי מאכל רע מהשוק, הלך הלה וחזר שוב עם לשון, אמר לו רבן שמעון בן גמליאל מפני מה הבנת בשני הפעמים לשון? אמלו לו: הלשון כשהיא טובה אין טובה הימנה וכשהיא רעה אין רעה הימנה.

    מכירים את התחושה שלאחר שקמתם בבוקר יצאתם לעבודה עם אדרנלין ורצון לכבוש את העולם, להצליח ולהראות לעולם מי אנחנו, מה אנו מסוגלים, מה אנו יכולים, ועם חיוך כובש וממיס, והרגשה כל כך טובה בלב הלכנו לעבודה, והנה רק פתחנו את הדלת ואת מי אנו רואים בפתח??? את פרצופו הספק החמוץ ספק כועס של ה... בוס. שגם אם הגובה שלו הוא כמה ס"מ מעל המרצפת עדיין התנוחה בה הוא עומד אומרת כבוד כשהוא סורק אותנו מלמטה למעלה וחוזר חלילה ופולט מטר יריות שלא מאפשר לנו במרווח להשחיל אפילו מנגינה של מארש והוא זורע פקודות לכל עבר כדי לפזר את הערפל ולהוכיח לכל מי שלא הבין עדיין מי כאן הבוס...

    במשך שנים היינו בלעדיים בתחום בו אנו עוסקים, זה יכול להיות בחנות שפתחנו בעמל רב לפני שנים. והנה קם לנו מתחרה שלא ידע את "יוסף" שפתח לו חנות ממול ממש מעבר לכביש..... ואנחנו כבר חושבים על משהו מילולי שישבית את שמחתו של הלה.

    לאלה שמאיתנו הנמצאים במערכת יחסים קבועה, כמה מאיתנו לא אחת בשעת מריבה, דו שיח, דין ודברים כאשר אנו שומעים מהפרטנר לחיים דברים שלא תמיד ערבים לאוזנינו, והיינו יותר משמחים לומר לו מה אנו חושבים על אבי השושלת ממנה הגיע אלינו...

    להלן מספר שאלות בסידרה של: "מי מכיר ומי יודע...":

    מי מאיתנו לא מכיר?... את התחושה של העקצוץ שמטייל בלשוננו, לספר  לעולם ולסובבים אותנו מה אנו חושבים על הבוס על אמו ועל כל השושלת שלפניו.... על המתחרה ועל סחורתו.... ועוד...

    מי מאיתנו לא מכיר את התחושה ה"עונג העילאי" שממלאת אותנו כשאנו צופים בערבו של יום בתוכנית תחקיר החושפת את פרצופו האמיתי של אדם שמעד? ...הנה הוא ...סוף סוף... הוא ממש סידר לעצמו את ה"מיטה" שהוא ישן בה, מגיע לו (שמחה לאיד)! איך אנו מחכים בציפיה דרוכה לבואו של סוף השבוע וקונים עיתונים מכל הצבעים (במיוחד צהובונים) וכל הסוגים המלאים עד אפס עיתון ב"ניקיון שלא יאמן" שצף קצף של רכילות עסיסית, תחקירים שונים ומשונים, ראיונות - סק-(ו)-פים או ק-(ו)-פת שרצים - בלעדיים, תמונות פפראצי, כשכל הזוועה הזו חוסה תחת הכותרת "זכות הציבור לדעת".... האומנם?

    אין דבר שיכול לגרום לו לאדם להנאה של עונג צרוף יותר - מפיסת רכילות עסיסית ודשנה שיוכל להתענג בה. זה מגרה לנו את כל בלוטות הרוק יותר מכל סטייק עשוי למשאי, מפתה עד ממגנט כאחד.

    כמה אנרגיה ומשאבים מופנים שעות על גבי שעות של שידור במדיה האלקטרונית – המעסיקה מאות אם לא אלפי אנשים המתפרנסים, חיים ונושמים... לשון הרע על רבגוניותו הרבה? נתונים סטטיסטיים מראים שאחוזי הרייטינג מרקיעי שחקים, ככל שהפרומו עסיסי יותר. מדורי החדשות, טורי האינטרנט כל חיותם הוא "לשון הרע". רשתות התקשורת, חברות החדשות, העיתונים מרחיקים לכת ושוכרים כתבים מקצועיים וצלמי פפראצי לטורי רכילות, ולצהובונים למיניהם שעושים ימים כלילות ללקוט פירורי מידע פקנטיים כדי לספק את הסחורה ועוד ונדמים לנו לפעמים כערב רב... (כי איבדנו כיוון), מאחר ואנו עומדים בפתחו של חג הפורים לקראת פרשת זכור... אנו חוזרים ומשננים את סיפורו של העם שרצה יותר מכל להשמידנו רוחנית, כן, אותו עמלק בשעתו שגם אם יודע היה שהוא יכווה ברותחין יכנס כל כולו לאמבט הרותח ולא איכפת לו אם יאבד מהעולם כל עוד ניצל עד כדי סיכוי קטן ככל שיהיה כדי לצננו. המטרה מקדשת את האמצעים והכל כשר, כמה עלינו יהודים אהובים להיזהר מלפתח חטאת רובץ...

    ומה עושים כשלא ניתן למצוא את ה"דבר האמיתי"? נכון מאוד! ..... התקשורת ממציאה אותו או כמו שקוראים לזה היום "ספין תקשורתי"... "קניין רוחני" ממש, שנרשם בספר, "דע מה מעליך, עין רואה אוזן שומעת וכל, כל מעשיך בספר נכתבים".

    האם יש רע בלשמוע רכילות עסיסית קלילה על הזולת? האם לספר סיפורון עסיסי יכול להזיק? (הרי אין מדובר במידע חלילה שנסתכן בגינו בתביעת לשון הרע המעוגנת בחוק) על פני השטח, כשאני מדבר על הזולת קלות או מעביר מידע לגביו, אני לא רואה בזה אסון כל כך גדול, לא כל אמירה היא מזיקה לכאורה נראה הדבר כפשע בלא קורבנות – תמים לחלוטין.

    בדורנו אנו אנו עוסקים לא אחת בתודעת האכילה, לסוגי המזון השונים  יש השלכה הרת גורל לגוף ולנפש, מרכיב הויטמינים והמינרלים בונה את הגוף, אוכל עתיר בסיבים תזונתיים משפר את מערכת העיכול, וסופח לתוכו את כל הרעלים,  לעומתו יש אוכל שעשוי לגרום לנזק בלתי הפיך לגוף, כמו אוכל עתיר שומנים/פחמימות זמינות/קפאין/סכרין ועוד... שאכן מקנים לגוף תחושה של ערנות, אבל זוהי תחושה זמנית ביותר (אשליה), כשלאחריה מגיעה נפילה שדורשת דחיפה נוספת לגוף. ובטווח של זמן גורמת לדעיכת המערכת המופלאה הקרויה גוף האדם, ויוצרת תלות בערכים אלו וגוררת אחריה עייפות. ובהקבלה לעניין כח הדיבור - יש שיחה חיובית טובה/מועילה/מאתגרת ובונה ולעומתה שיחה שלילית/מזיקה/הרסנית/סתמית ועמומה ובדיוק כמו לעניין המאכלים, גם כאן, יש דברים שאינם בריאים אולם "טעמם" נפלא, שיחות עסיסיות שאסור לנו לשמוע!

    מאחר ואנו חשים כמעט במיידי שזה ממש לא מוסרי, לא הוגן ולא מכובד לומר דברים שלילים בתחפושת או כהוויתם וזו גם הסיבה בגינה אנו ממציאים תירוצים והמטלות שונות ומשונות להצדקתם שכשאנחנו עם יד על הלב לא מצליחים כלל ועיקר לשכנע את עצמנו באמיתותם, ופוטרים את עצמנו ב.. "מה בסך הכול אמרתי"?  "הרי זו האמת"!

    "...אני חושש ממשהו/ ממישהו? הרי את אותם הדברים בדיוק הייתי אומר גם בפניו".

    או משפטי מחץ נוסח: "שיהיה גבר ויעמוד מולי הוא יקבל את אותם הדברים בדיוק לפנים".

     "...מה בסך הכול אמרתי? הרי כל העולם "טוחן" את זה כבר ישר והפוך מזה שבועיים"!

    "...אין חדש תחת השמש, הרי כולם כבר יודעים את זה". ועוד כהנה וכהנה משפטים מוכרים...

    והמשוכנעים למשכנעים, עד כדי אמונה שלמה בצדקתם דברינו ובכך שהלה עליו אנו מדברים לא יודע בכלל שאנו מדברים עליו רעה וזה ממש, אבל ממש, לא יכול להזיק לו.

    להזיק? למי? למה?

    תוה"ק וגדולי תורה בכל הדורות חוזרים ומזהירים אותנו מהתנהגות פסולה זו לשון הרע דיבורים אסורים ורכילות אכן מזיקים. למדבר לשומע וכמובן לזה שעל גבו מתנהלת השיחה.

    תזכורת קצרה... תוה"ק תחילתה בספר בראשית (מעשה מרכבה) בכל יום מימות השבוע בהם ברא הבורא את העולם נאמר היה ויהי... ז"א שהכלי לבריאת העולם ע"י הבורא היה כח הדיבור הוא אמר ובאמרי פיו ברא את העולם וכל צבאו. "ויאמר אלוקים יהי אור...ויאמר אלוקים יהי רקיע בתוך המים....ויאמר אלוקים יקוו המים...." "בעשרה מאמרות נברא העולם" שימו לב יקרים: לברוא עולמות בכח הדיבור – ע-נ-ק!!! לדיבור יש כוח עצום/אנרגיה מדהימה, ואנחנו יקרים, צלם אלוקה ממעל הבריאה היחידה אותה הבורא עם יכולת מילולית בעלת משמעות לטוב ולמוטב, למילים אותם אנו מוציאים מהפה יש יכולת לבנות ולברוא דברים בעולמו של הבורא ובאותה מידה להרוס כל חלקה טובה. דרך המילים אנו יכולים להלל/לשבח/לפרגן/לעודד ולהעניק לסובבים אותנו המון... אהבה, בטחון, אמונה ואף לדבר לאוזנינו ולשפר את יכולת הזכרון ואף להגביר את האמונה הבסיסית בעצמנו.

    במילים שלנו מחד, אנו יכולים להחיות נפשו של אדם לשפוך אנרגיות אינסופיות לסובבים אותנו, להפיח רוח חיה בעשייה וזה קצה קצהו של האפשרויות הבלתי מוגבלות כמעט שמקנה לנו כח הדיבר

    מאידך, עלינו לשנן ולזכור היטב, הדיבור שלנו יכול לתת מכת מוות לזולת ולקבור אותו עמוק באדמה משפט כמו: "אתה לא שווה כלום" יכול לגרום לאנשים מסויימים כבר בשמיעה ראשונה לאי יציבות נפשית, לערער את ביטחונם בעצמם ובעולם עד כדי שירגישו שהם שווים כקליפת השום. מילים יכולות לרמוס אדם עד דק. אירוניה ולעג מילוליים חותכים את האדם כתער, ישנם מילים שממש ניתן "להתגלח" עליהם. זהירות אש!!!!

    שלמה המלך – החכם מכל אדם – פסק בספר משלי פרק י"ח פסוק כ"א: "מוות וחיים ביד הלשון".

    כדי לדעת איך לרפא את הרעה החולה הזו עלינו לעשות שיעורי בית - חברים יקרים הבה נחשוב לרגע, מה מניע אותנו לרצות בכלל לשמוע את שמתרחש אצל הזולת? מהיכן ולמה הסקרנות התהומית הזו או הצמא הבלתי נדלה למידעים???

    מה יצא לנו מזה? איזו נגמרו לנו כל הבעיות שאנו תועלת תצמח? האם אנחנו כבר גמרנו את ה"הלל" או סגרנו את הדלת על בעיותינו שעכשיו מה שנותר לנו זה לחפור ולטפל בבעיותיהם של אחרים? האם זה מגיע ממקום של רצון לסייע באמת?

    זה צריך לעבור בחינה רצינית חברים... מאיזה מקום באמת אנחנו מגיעים כשאנחנו מנהלים דיאלוגים כאלה על מי שלא נמצא במקום???   חשיפת האמת יכולה בהחלט להיות כואבת אבל בדיוק כמו אחרי ניתוח כשמסלקים את הבעיה וההרדמה מתפוגגת לה, מגיעים אחריה הכאבים... אלו כאבים של התאחות הפגיעה כשלבסוף אנו כחדשים. מה יכול לגרור אותנו ל"שם"?: דימוי עצמי נמוך, חוסר אמונה ביכולתינו לעשות ולהצליח, בנקודות החלשות כשאנו שפופים ורצוצים עומדות לא אחת בפנינו מספר אפשרויות בעזרתן נוכל "לשפר" את הרגשתנו שבאה לא אחת לידי ביטוי או תוך כדי פגיעה והשפלה והכפשת אנשים שבהם אנו רואים את הסיבה לאי הצלחתנו או תחושתנו ולעיתים המדובר בקנאה=רקב עצמות, כל הדרכים "כשרות" לגרום לנו להרגיש טוב יותר! אין לנו ממש כלים להתמודד עם "כאבי הבטן" אותם אנו חשים ואנו נגררים לא אחת לכיוונים מאד מאד שליליים מאחר וזו הדרך היותר קלה – לפי הבנתנו הצרה – מגע קסם, להגיע ל"השגים" ל"התרוממות הנפש" ולהרגיש טוב יותר מיידית... ואין זה משנה – ותבדקו זאת – שבסופו של תהליך זה מתעתע... לא רק שאיננו מרגישים הקלה אלא מרגישים שנכנסו למערבולת שסופחת אותנו אליה ואיננו מצליחים למצוא את הדרך החוצה... תחושה של רגע אפופת עשן.

    בואו נעצור לרגע ונחשוב, האם ל"ילד" הזה פיללנו??? האם זו אבן דרך בחיים עליה היינו רוצים לדרוך? לעלות מעלה והלאה על חשבון פגיעה השפלה ורמיסה של כל מי שנמצא ברדיוס הקרוב אלינו? לפעמים אלו גם ילדינו... כך גם נחנך את הדור הצעיר – יקרים, מדובר בעבודה מוסרית שאין שני לה עבודה על החשיבה. אחד הדברים היותר קשים לביצוע היא היכולת שלנו לשלוט במחשבה שנודדת כל הזמן – זה בדיוק בחינת יום שכולו שבת, לשים לב למחשבות שלנו... זה קשה כקריעת ים סוף בשעתו... ולפני שאנחנו פותחים את הפה ומוצאים משפט שנתחרט עליו בשלב מאוחר יותר – לעצור ולחשוב, מהם המניעים, מה מסתתר מאחורי המשפט הבא שמאיים לצאת מהפה לחלל... כמו חץ שיכול להרוג, חברים להרוג ממש את האיש נשוא שיחתנו. הרבה יותר קשה לומר דברים ישירים לאדם לפרצופו... כל כך זניחה ההתייחסות לדיבורי סרה על הזולת... ובקלות בלתי ניסבלת כשהוא לא למולנו אנחנו לא אחת חסרי מעצורים.

    הפגיעה בזולת אינה מקצה שיפורים עבורנו – כאמור היא זורעת הרס וחורבן מסביב במיידי יותר בפן הרוחני מאשר בגשמי אבל הגשמי בו יבוא... ואחנו אחראים לכך ובבוא היום לא תהיינה לכך הצדקות.

    חברים יקרים, הרכילות ולשון הרע  עמוסה ב"קלוריות" מיותרות והיא הרבה יותר מסוכנת מכולסטרול סותם עורקים, היא מזיקה הרבה יותר מאכילת סכרין לחולי סוכרת! המדובר במחלה ממארת המכלה כל חלקה טובה ומשמידה את המרקם החברתי מהיסוד... מתפשטת עד כדי קריסה מושלמת של החברה – לענייננו החברה בישראל, היהודית, כל אחת - הנזק שלה לא מתחיל ונגמר במושגים פיזיים/גשמיים אלא רוחניים... נצח נצחים חברים.

    מעבר לזה... זה גלגל... דרך חיים זו מורידה את איכות החיים שלנו לשאול תחתיות, גורמת לנו להרגיש ולחיות בחרדה מתמדת, מלווה בתחושה שעל כל צעד ושעל  בוחנים אותנו במיקרוסקופ בכל בימה אפשרית! אנחנו מרגישים מזולזלים חרדים מכשלונות ואי הצלחה והגרוע מכול חששות שמקננות בנו על לינץ או משפט שדה אפשרי, ידברו וירכלו עלינו מאחורי הגב, מבלי שתהיה לנו שום יכולת מינימאלית להתגונן לענות או לקבל סיוע. סוג של דיון משפטי בדלתיים סגורות כשהנאשם עצמו איננו! הרגשה נוראית....

    בפרשת תצווה מוצאים אנו תיאור נרחב על המורם מעם, הלא הוא הכהן הגדול, אנו מקבלים פירוט מדוקדק של בגדי הקודש בהם היה לבוש בבואו לשרת בקודש. ההדר והיופי החיצוניים יוצרים אפקט פסיכולוגי חיובי בעיני המתבונן בהם. העם, שילווה את הכהן הגדול, בעודו לבוש בבגדי פאר והדר, יראו בחוש את  רוממותו המלכותית, והוא יהיה נכבד בעיני הבריות. לבו של אדם מושפע רבות מהופעה חיצונית מושכת – הבגד עושה את האדם - והדבר קובע את עמדתו וגישתו לכאורה. היופי בפרשה זו, הוכר כאן כמכשיר לגיטימי בעבודת הקודש. ההקפדה בעניינים שנראים לפעמים כל כך בנאליים, ואנחנו מצפים שהדבר הגשמי הזה הוא האחרון עליו תשלים התורה דגש, אנו רואים לאיזה פרטים ירדה תוה"ק תורת חיים – בגדים, כן בגד מהווה אמצעי טבעי להשפעה רוחנית חיובית בראש ובראשונה על הכהן עצמו, זה יחייב אותו להתנהג בהתאם להילה הסובבת אותו, ועל ידי כך היא תקרין לסובבים, השפעה חיובית על העם ועל כל מי שבא להתבונן בסדר עבודת הכהן במשכן. ומכאן זרמו להם דיונים מימות עולם האם האדם עושה את הבגד, או הבגד עושה את האדם? זה נושא מרתק ונדון בו בס"ד בפרשות הבאות. (ולמי שמתעקש מוזמן לחפש את המאמר שעלה בשנה שעברה "מי עושה את מי האדם את הבגד או הבגד את האדם" שיעור ב"אופנה"...חחח).

    לענייננו... מעלתם הגדולה של בגדי הכהונה לא התמקדה רק בפאר בהוד וההדר החיצוני שלהם, אלא בעיקר בתוכנם הפנימי. המעיל שלבש הכהן הגדול נועד לכפר על עוון לשון הרע. הגמרא במסכת ערכין בדף ט"ז ע"א אומרת כי המעיל שלבש הכהן הגדול מכפר על לשון הרע. אמר הקב"ה: יבוא דבר שבקול (הפעמונים שבמעיל השמיעו קול), ויכפר על מעשה קול (על דיבורו של האדם).

    על השולים של  המעיל היו מחוברים פעמוני זהב מסביב. כאשר היה הכהן הגדול לובש את המעיל ופוסע, היו הפעמונים משמיעים צלצול חרישי. קולות אלו רומזים לכפרה על חטאי הדיבור שאנו מוצאים על ידי הקול שלנו. סגולה מיוחדת הייתה לפעמונים. כאשר הכהן היה בא אל הקודש, כפי שנצטווה על ידי בורא עולם, היה עוון חמור זה של דיבור לשון הרע מתכפר.

    קוראים יקרים ואהובים, בואו ונניח שהבורא יתברך היה מתייעץ איתנו, אם הקב"ה היה שואל אותנו איזה סוג בגדים היה צריך ללבוש הכהן הגדול, כדי שהבגדים הללו יכפרו על חטא לשון הרע, מה היינו עונים?

    אני בטוח שהיינו משיבים, כי ראוי ונכון היה שיהיו אלו בגדים שאינם משמיעים קול כלשהו. ההוד והדממה שבגדי הכהן משרים, הייתה מלמדת אותנו בני האדם את מה שהכי טוב ונכון בעבורנו, את הדרך אשר נלך בה, את המחסום שעלינו לשים לפה שלנו, ואם נתמיד בה נהיה אנו המורווחים הראשונים.

    ואולם בורא עולם לא התייעץ איתנו/שאל אותנו לדעתנו, הוא בחר ללמד אותנו שלא תמיד מה שאנו חושבים כך היא הדרך, לפעמים  הכיוון הוא הפוך על הפוך ולא בכדי. על שולי המעיל נתלו פעמונים שהשמיעו בזמן שהכהן צעד צלילי פעמונים. והמסר הוא שלא בדממה הקב"ה חפץ, אלא דווקא בקולות! הקולות צריכים להיות קולות כשרים עם הגוון הנכון, קולות שאין בהם לשון הרע/רכילות עסיסית/דריסה הזולת/ הכפשה וצביעו(ניו)ת.

    אמנם השתיקה היא דרך נפלאה – "לא מצאתי לגוף טוב מהשתיקה" אולם יחד עם זאת, אולם לא נגזר עלינו לשתוק הדיבור הוא כלי שהקב"ה נתן לנו שנעשה בו שימוש נכון ויש לפעול באמצעותו להשגת מטרות נעלות.

    בדברי חכמנו ז"ל זרועים אימרות שונות לגבי גדולת השתיקה וחשיבותה... בפרקי אבות בפרק ג' משנה י"ג כתוב: "סייג לחכמה שתיקה". אם נביט בדברי המשנה במבט ראשוני נחשוב שהשתיקה מהווה סייג השומר על החכמה. אם כך מהי בעצם החכמה עצמה? מכאן ניתן להבין שהחכמה עצמה היא הדיבור, דיבור שאין בו גלישה לאזור הדמדומים ובודאי שלא לתחום האסור.

    את הדיבור המותר/הקדוש סימלו הפעמונים שהשמיעו את קולם כאשר נכנס הכהן הגדול אל הקודש, אל המקום בו שרתה השכינה. הקרבה אל הבורא יחד עם התשובה כיפרה על אחד החטאים החמורים, חטא לשון הרע.

    נאמר בתורה שהשמעת קולם של הפעמונים נדרשה לא רק בהיכנס הכהן אל הקודש, אלא גם בצאתו: "ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובצאתו ולא ימות" (שמות פרק כ"ח פסוק  ל"ה).

    התורה רמזה שרישומה של הקדושה חייב להישאר גם לאחר היציאה מבית המקדש. תפקיד האדם להשתדל שכל התעלות שהוא זוכה להגיע אליה, לא תחלוף ותעבור, אלא תותיר רושם רב לאורך זמן.

    יקרים, אם אנחנו מתכוונים ורוצים לחיות חיים איכותיים יותר, אם נרצה לקבל חיים עם משמעות, אנחנו חייבים לשאוף לעסוק בשיחה תועלתית ומממשת.

    הגמרא אומרת, שגוף האדם בנוי לכתחילה באופן, שאמור לעזור לו להימנע מלשון הרע. השיניים והשפתיים שלנו בנויות כשערים עם מנעול המשגיחים על כל מה שיוצא לנו מהפה ואילו הלשון מונחת בצורה מאוזנת בפינו והדיבור צריך לעבור תהליכים מהחשיבה ועיבוד הנתונים עד ההוראה ליציאה שניתנת לחלקי הפה השונים החוצה – תהליך, ובכל נקודת זמן אנחנו יכולים לשנותו לעבדו להופכו קודם הוצאתו מהשפה לחלל העולם.

    יותר מכך, לכל בני האדם יש שתי עיניים, שתי אוזניים ושני נחיריים, אבל פה... יש רק אחד. מדוע זה? מדוע לא נברא האדם עם שני פיות? בעקבות קריאת מאמר זה הסיבה ברורה כשמש בצהרי היום במקרה דנן יש לעבוד על האיכות ולא על הכמות – כמות המלל היוצאת מפינו.

    הגמרא מוסיפה חוקרת ולא נותנת מנוח, לשם מה ברא מי שאמר והיה העולם הקב"ה את תנוכי האוזניים שלנו? האם לדעתכם לא היה מספיק בחורים פשוטים בשני צדי הראש?

    הגמרא מסבירה, שאם נמצא את עצמנו במצב בו אנשים סביבנו מדברים לשון הרע, נוכל בקלות לסתום לעצמנו את האוזניים בעזרת התנוכים ולא לשמוע מילה ממה שנאמר סביבנו!

    התורה מעבירה לנו את המסר הבא: מרגישים קצת נחותים? נמצאים למטה בתחתית בהרגשה? יקרים... אל תחפשו חלופה קלה, תשנו גישה – התבוננות חיובית – לחפש את החיובי בנו ועל זו הדרך לעלות מעלה ולא ע"ח פגיעה כלשהי, לנסות להבין ולקבל שהכל לטוב ולמוטב ואין לא טוב יוצא מאת השם, כך יהיה לכם הרבה יותר קל לקבל את שעובר עליכם בזה העולם, חייכו לעולם והעולם יחייך אליכם לשון רכה תשבר גרם... מילים טובות שוות עולם.

    זוגות רבים מגיעים אלי רגע לפני שהם מפרקים את ה"חבילה", בניסיון אחרון ונואש לבחון אולי יש עדיין מה להציל? יש מי שמגיע באמצעות קרובים/משפחה ויש מי בגפו, מה יהיה לנו במשפחה בן/בת/אח/אחות גרוש/ה מה יגידו עלינו? והם מגיעים עם שנאה יוקדת אחד כלפי השני, פעמים רבות הם לא מסוגלים אפילו להביט אחד לשני בעיניים. אתם יודעים מהיכן הגיע השנאה הזאת? בדרך כלל היא מגיע ממה שאנו מוציאים מהפה. אנו פוגעים בזולת, והמילים חודרות כמו ארס ומחלחלות להם לתוך הנשמה, הנשמה נפצעת ונדקרת בכל פעם מחדש. ואז האם יש אפשרות לעשות "ריסט" למחוק הכול בהינף יד? או בלחיצת כפתור? ממש לא! ישנם משקעים שפשוט אי אפשר למחוק! אגב, חברים דעו לכם, עו"ד זו לא ה"אגודה" לשלום בית, מי שמגיע לשם, עליו לקחת בחשבון שכאן בדיוק מתחיל המירוץ להרס וחורבן התא המשפחתי, עו"ד כמו בעסק כמו בעסק - וגם שלא מסיבתם - אינם מתעסקים בפן הפסיכולוגי או בנסיון להעלות את חיי הזוגיות על דרך המלך, הם יוצאים מנקודת הנחה שהללו כשהגיעו לפיתחם הם בעלי מטרה אחת בלבד, לסגור את הסיפור ביניהם... כשזה לא תמיד נכון... לפעמים המדובר הוא בנסיון לכופף ידיים ולהראות מי למעשה מנהל כאן את ה"בסטה", כשאנחנו צריכים להבין בשכל של"בסטה" הזו יש שני מנהלים כשכל אחד צריך לדעת את מקומו ולכבד... ולכבד... ולכבד... בלי סוף את בן/בת זוגו כשני שותפים אמיתיים. כשאנחנו נמצאים במשרדו של עוה"ד אנחנו למעשה מקבלים עצות איך להקדים את השני כדי לזכות ליותר... ולצערי, אינני מכיר דרך אחרת למעט פגיעה בשני... ואחד הדברים היותר קשים זה המלל, המילים הקשות והפוגעות שמונעות להחזיר את המצב לקדמותו, ולכן תמיד כשלב ראשון יש לבחון אפשרות גישור, כשזה מגיע משני הצדדים ולא כשמקנן החשש שהצד השני כבר נמצא בהליכים במשרד עו"ד כזה או אחר. פשוט לחשוב תוצאתית ולא על מירוץ סמכויות – מי הראשון מבין השניים שמגיע לביהמ"ש/הרבנות. הקן המשפחתי הוא מקדש מעט שעל כל חורבן כזה בית המקדש/שמים מורידים דמעות.

    "הלשון הטובה" איננה אלא חופש הביטוי, "ציפור הנפש" של הדמוקרטיה כך התבטא באחת מהפעמים נשיא ביהמ"ש דאז השופט אגרנט - לנו הדברים ברורים מהמקורות היהודיים שלנו.

    לסיכום יקרים - "החיים והמוות ביד הלשון"... המילים שלנו יכולות לפגוע הרבה יותר מכל כלי נשק אחר. הבא נשכיל להשתמש במילותינו בתבונה!

    וחשוב לא פחות – מי ששוחה בביצה הלכלוך נדבק בו.

     

    נכתב ע"י הרב יוסף ויצמן והגב' זהבה בכור

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/3/12 01:02:
      תודה שהבאת ! חשוב לשנן ולהפנים ............ חג שמח
        5/3/12 10:23:
      כמאמר הגמרא דברי תורה כדורבנות.

      פרופיל

      יוסף ויצמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      הרב יוסף ויצמן

      עידכונים הרב יוסף ויצמן

      הרב יוסף ויצמן עידכונים