כותרות TheMarker >
    ';

    ערפילית אוריון

    חוויות, הגיגים ושאר ירקות

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    תענית אסתר - מרץ 2012

    0 תגובות   יום רביעי, 7/3/12, 15:44

    מאיפה אתחיל?

    כבר במוצאי שבת בערב הרגשתי שמשהו במצבי הגופני משתבש משהו, לא רציני במיוחד, אבל כזה שהכריע לטובת שימוש במעלית על פני טיפוס במדרגות של שתי קומות.

     

    ביום ראשון עוד נתתי לה, לשפעת המתרחשת עלי, עוד "חלון הזדמנויות" (אם ראש ממשלתנו נותן חלון כזה לנשיא ארה"ב, אז אני יכול לתת למחלה) לפרוש והלכתי לעבודה, אבל בערב, היא הראתה לי מי שולטת בעניינים וכבר בתשע שלחה אותי מרצוני הטוב למיטה, עם צמרמורות, חום, שיעולים ומארז של שש חבילות מגבוני טישיו לארבעים ושמונה שעות...

     

    שפעת, שיש מי שיגידו עליה (כמו אבי למשל) שהיא עוברת תוך שבוע או שבעה ימים, אינה מחלה של מה בכך. בתחילת המאה העשרים זן מיוחד של המחלה השמיד כעשרים וחמישה אחוז מתושבי אירופה כולה, יותר מכל ההרוגים בכל המלחמות ביבשת זו בהיסטוריה!

     

    מצויד במידע העובדתי לעיל, בקשתי מרעייתי לקבוע לי תור לרופאי, אולם הוא בחופשה (גם לו מגיע.) ולכן סוכם כי אלך לרופאתה של רעייתי ביום רביעי ב-עשר וארבעים.

     

    את היומיים שלפני הביקור הזה בקופת החולים, העברתי ברובו במיטה, מצוייד בטאבלט שמוכיח את עצמו מיום ליום כתחליף לא רע בכלל למחשב... מסתבר שיש לספקיות התוכן הטלוויזיוני הראשיות בישראל אפליקציות  למכשירים הללו שאפשרו לי לסגור פערים של כמה שנים שאני חי בהם ללא מקלט טלוויזיה.

    כך הגעתי בהמלצת בני הבכור, לסדרה "בובי ואני" מהמצחיקות, השטותיות, הוולגאריות, מלאות החן, והשנונות שנעשו כאן בשנים האחרונות.

     

    הסדרה בעלת שתי עונות, מספרת על עופר צ'יקו, (יובל שגב) שיש לו חבר דמיוני שאינו עוזב אותו ולו לרגע בחייו. עופר חוזר לעיר מגוריו חיפה. חיפאיים! זו סדרה שמעלה את חיפה על הנס, נו טוב, בצורה מאוד מסויימת, אם יזרעאליה היא הפלא הארכיטקטוני החיפאי האולטימטיבי... בסדרה מככבת גם גלריית שחקנים נאה ובינם מיקי קם המ-ד-ה-י-מ-ה, גל זייד, והופעות אורח לא רעות של ערן צור, יובל שרף, אפרת גוש, רותם סלע ועוד.

    אבל לא לשכוח, מדובר באחד הדברים היותר וולגאריים שהמסך הישראלי ראה. אמה-מה? מתאים לי לשפעת.

     

    וככה, ביום רביעי, בשעה עשר וחצי אני מגיע לקופת החולים. אחד הספקים של הקופה חסם את הכניסה למעליות עם הר של קופסאות קרטון חומות כך שנאלצתי לטפס את ארבע הקומות ברגל. וכמאמרו של מ.אריאל "כמעט בלי נשימה אני נתקל במעקה" אני רואה תור גדול יושב ועומד ליד דלת הרופא. "למתי זומנת?" שואל אותי אחד הממתינים, "לעכשיו" אני אומר, "הנה", ומצביע על שמי ברשימה המודפסת על הדלת.

    "תדע לך שהרופאה כאן מאוד יסודית, היא מטפלת עכשיו בזה של תשע וחצי...|

     

    מכיוון שאין לי שום תכנונים להיום, אני מחייך, אל הבחור הממושקף, מתיישב באחד הכיסאות הפנויים שלידו, שולף את הטאבלט, וממשיך בשגרת ימי  שהיא כאמור צפייה בסדרה - "בובי ואני".

    אני משתמש באוזניות כדי לא להרעיש, ולידי מתיישבת גברת, מבוגרת ממני, טוב, אני לומד שגם אני כבר לא בן עשרים... ובזוויות עינה צופה בפרק המוקרן, ובכתוביות המוקרנות בתחתיתו לכבדי שמיעה... אני כמעט יכול להרגיש את הפלצות והגועל האוחזים בה למראות הנשקפים והטקסטים המוקראים בפרק, או שמה למראה החיוך המטופש שנסוך על פני בעת שאני צופה בשטויות האלה. ההנאה שלי רק גוברת.

     

    או-אז בוקעים משתי המעליות, שכנראה התפנו מהספק, קבוצת מבוגרים, נתמכי הליכונים ומלוות מלוכסנות עיניים.

    מתוך כבוד, אנו "הצעירים" מפנים את מקומינו להם על מנת שיוכלו לשבת.

    מסתבר שמדובר בקבוצת פיסיותרפיה לחולי פרקינסון בצורות שונות. המדריכה מבוששת לבוא, והם מחכים בסבלנות ועד מהרה הם מתחילים לדבר על... המלחמה המתקרבת.

     

    זה היה יכול להיות מערכון הזקנות של זהו-זה, אבל המציאות כאן טובה יותר מכל דמיון. "בדקת כבר את המקלט אצלכם? " שואלת אחת את רעותה במשקפי שמש כהים " מה יש לבדוק" היא עונה "הכל רקוב ומסריח שם, זה בטח לא יציל אותנו". "אני לא סומכת עליו" אומרת השלישית, "אל תדברי עליו ככה, הוא הטוב ביותר שהיה לנו", אומר חובש במגבעת. "אני לא סובלת אותו, מה תעשו לי? תהרגו אותי? זה כבר יותר טוב מעכשיו..." "יש לך מישהו אחר במקומו?." שואל חובש המגבעת? "זה הכי עצוב", עונה הממושקפת, "שהאופציה היחידה האחרת היא זקן בן כמעט תשעים.."

     

    וכך, אחרי עוד שני "אני רק בשביל מרשם" ו"אני רק בשביל ההפניה", מגיע התור הנכסף שלי.

    האמת, הד"ר מתגלה כיסודית מאוד, ובודקת אותי כהלכה. וכשעולה בליבה חשש מסוים שולחת אותי לצילום חזה שבאופן מפתיע עוד יותר נעשה במהירות ויעילות, כפי שמעולם לא חוויתי (ברצינות - שאפו לקופ"ח מכבי!).

    כשאני חוזר מהצילום, קבוצת הפרקינסון יוצרת מחדר הטיפול, אחריהם יוצאת המדריכה שמעלה בי הרהורים אם גם תהיה ותיראה כזו לכשאני אלקה במחלה (אני מאמין גדול בתורשה).

     

    אפילוג:

    לא יודע למה כתבתי את כל זה.

    אולי מפני שהיתה לי היום קצת מראה ולו רק חלקית של המציאות הישראלית.

    אנחנו "הצעירים" שכבר לא באמת כל כך צעירים, לפחות אלו שנמצאים במעגל החברתי שלי, די מדחיקים את המציאות, ומדברים על המלחמה הזו שאני מקווה שלא באמת מתרחשת עלינו, בהומור מר.

    קבוצת חולי הפרקינסון הללו, הם חבר'ה שגדולים ממני בשנות דור ועוד, הם כבר די אפאטיים, אולם כשהם מדברים על מלחמה, הם בוודאי יודעים שלא תמיד מנצחים, וגם אם כן, המחיר הוא תמיד יוצא בהפסד.

     

    וגם תודה לרופאה שהשתדלה בשבילי וגם בשביל כל החולים האחרים שהיו שם היום וכנראה גם בכל יום אחר, ונתנה לכולם יחס שלא נראה טריביאלי, בוודאי לא בימים שכל המדינה חולה בשפעת, באמת כל הכבוד!!!

     

     פורים שמח!

     

    ''

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      עדן אוריון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין