במסיבת העיתונאים שנערכה בישראל ג'רי סיינפלד הגדיר את הבייבי שלו, ה-"בי מובי" (שתורגם באקט הרסני במיוחד ל"כוורת בסרט") כסרט לילדים ומבוגרים כאחד. לאחר צפייה בסרט, ושיסלח לי סיינפלד, אני חייבת לפרוש בפניכם את האמת המרה. מדובר בעוד סרט מצוייר שמיועד לזאטוטים שלכם בלבד. אמנם גיחכתי מפעם לפעם, אך לא כמצופה ממי שהביא אותי (ואת רובנו בעצם) להיקרע מול המסך הקטן אי שם בשנות התשעים.

סיינפלד מדובב את דמותו של דבורה (דבור?) מרדנית ודעתנית שלא מקבלת עליה את חוקי הכוורת. מעין ארין ברקוביץ' רק בצורת דבורה אם תרצו. בארי פוגש במקרה את ונסה (רנה זלוונגר) ומתאהב בה. אממה, ונסה היא בת אדם, ולדבורים, (ע"פ חוקי הכוורת) אסור לתקשר עם בני אדם, ובטח שלא להתאהב בהם.   

מבחינה רעיונית נעשה ניסיון בולט לקלוע לקהל המבוגר יותר. על בארי, שסיים קולג' והגיע לשלב הבוגר בחייה של דבורה, מוטלת חובת העבודה בכוורת, יחד עם שאר הדבורים הבוגרות. אך לבארי שלנו יש קצת שכל, ודי מהר הוא מבין שהשתעבדות לעבודה היא לא מה שהוא מחפש. מעבר להזדהות עמוקה עם הדבורה החכמה, לא נפלתי משום אמירה שנונה.   

בארי מגלה את רשעותם של בני האדם כשהוא מוצא בסופר, תוך כדי קניות ושיחה פלרטטנית עם ונסה, מדפים שלמים מלאים בצנצנות דבש. הוא נחמץ אל מול הידיעה הקשה שבני האדם גונבים לדבורים קשות היום את עמלן, ומחליט לעשות מעשה. דרך בית משפט, ועימותים אכזריים הוא בסופו של דבר מצליח להשיג את מטרתו- הדבש יישאר עם הדבורים!  

העלילה לא מורכבת במיוחד, כמצופה מסרט ילדים, אבל גם סרטים כאלה הצליחו לגרום להנאה מרובה מכלל הצופים. קחו לדוגמא את "שרק", איזכור שהוא כמעט בלתי נמנע כשמדברים על סרטים מצויירים לכל המשפחה. מעבר לגרפיקה ולצבע המרשימים, "שרק" הצליח לכבוש את ליבם של כל הצופים, מבוגרים וילדים כאחד, ולא זלזל לרגע באינטילגנציה של אף שכבת גיל. ג'רי ניסה, אבל לא באמת הצליח.  

אם עדיין תחליטו ללכת, קחו איתכם ילד או שניים. הם בוודאי יהנו. לג'רי הייתי ממליצה לתת לשכבה הבוגרת את מה שהיא באמת צמאה לו – סיינפלד 2, או סיט-קום ליילי ולא עוד סרט ילדים מצועצע.