לאף אדם אין יכולת להשפיע על גורלו.  מאותו רגע שאדם נוצר ברחם אמו על ידי מפגש אקראי של תא זרע וביצית, הוא יוצא למסע מסעיר שיסתיים בבוא העת במותו. זה צו הגורל של כל יצור חי, ועל צו זה אין זכות ערעור. לכל היותר אפשר לעתים לקבל ארכה חסרת משמעות. גם אם יש לנו יכולת לקבל החלטות מסויימות בנוגע לדרך ניהול חיינו, גורלנו קבוע מראש ואינו ניתן לשינוי.

במשך תשעת החודשים הראשונים מיום שנוצר, אין לו לאדם שום שליטה על מה שקורה לו, גם אין לו עדיין הבנה למתרחש, או רצון משלו. ההחלטה שהיא אולי החשובה ביותר בחייו של אדם, היינו מי יהיו הוריו והיכן יוולד, אינה פרי רצונו והוא אינו שותף לקבלתה.  הוא אינו יכול להחליט אם להיוולד בבית חולים מפואר, או אם מתחת לעץ באובב באפריקה, או בחדר שרותים מצחין בתחנת אוטובוסים, או בכל מקום אחר.

גם לאחר שנותק מחבל הטבור שחיבר אותו אל אמו, והפך להיות יישות נפרדת ובעלת חיים משלה, במצבו של האדם לא חל שינוי ממשי, והוא ממשיך את מסעו בנתיב שנקבע לו מראש. הוא לומד בגן הילדים שבחרו לו הוריו והולך לבית הספר הסמוך לביתו. כשיגדל הוא יהיה פקיד בנק, חקלאי, רמטכ"ל או רואה חשבון, אך לא תהיה לכך שום השפעה על גורלו, שנקבע כבר ברגע שבו נוצר ברחם אמו.

אדם נע בנתיב גורלו כאסטרואיד המשייט בחלל, וכמו אותו אסטרואיד, אין הוא יכול לסטות ממסלולו, ולא בידו הכח להחליט אם להמשיך בשיוטו עד לקץ הימים, או אם להתנגש בגרם שמיימי אחר שיחצה את מסלולו, ולהתרסק למליון רסיסים זעירים.  

כמובן שאדם אינו אסטרואיד, ויש לו בחירות כאלו ואחרות. רובן הגדול חסרות כל חשיבות ואין להן שום השפעה על המשך חייו, אך חלקן יכולות להיות בעלות חשיבות מכרעת על חייו ואפילו על חייהם של בני אדם אחרים, גם אם אינו מודע לכך בעת שהוא נדרש להחליט.

כך לדוגמה, אדם המתעורר משנתו באמצע הלילה כשהוא שוכב על צדו הימני ומתקשה לשוב ולהרדם, יכול לקבל כל מיני  החלטות: הוא יכול להסתובב אל צדו השמאלי או לשכב על גבו, ואם זה לא יביא את התוצאה המקווה, יוכל לחזור אל צדו הימני, ולהמשיך להסתובב כך עד שישוב וירדם. כמובן שבידו של אותו אדם הכוח להגיע גם להחלטה יותר משמעותית, כגון לנצל את העובדה  שהוא כבר ער, על מנת לרדת ממיטתו וללכת לחדר השרותים כדי לרוקן את שלפוחית השתן שלו.

אף  אדם בר דעת אינו חושב מן הסתם, שלהחלטתו ללכת באמצע הלילה לשרותים יכולה להיות השפעה כלשהי על עתידו, ובדרך כלל עניין זה משתכח מלבו מייד לאחר שהוקל הלחץ על השלפוחית והוא חוזר למיטתו. עם זאת אנו ניצבים בפני עובדה שלא ניתן להכחישה, והיא שמדי שנה מספר רב מאד של אנשים - אולי אלפים, נתקלים  בכסא או ברגל של שולחן תוך שהם מגששים באפלה את דרכם אל השרותים, והם נופלים ושוברים את פרק הירך, ומשנים בכך את חייהם לנצח.

אדם שהחליט ללכת לשרותים באמצע הלילה, ולמזלו לא נתקל במכשול ולא שבר את פרק הירך, עדיין משמר לעצמו יכולת החלטה מסויימת. הוא יכול לחזור למטתו ולהמשיך בנסיונות ההרדמות שלו, אך הוא גם יכול להתיישב ליד שולחן הכתיבה שלו, ולחבר סימפוניה שתשכיח מלב האנושות את כל המוסיקה שחוברה עד היום. כמובן שהוא יכול גם לשבת ליד המחשב שלו ולהעלות הגיגי הבל, כפי שאני בחרתי לעשות עכשיו...  אך מה שברור לכל, זה שבין אם יחליט לחזור למיטתו ולהרדם, ובין אם ישב ויכתוב סימפוניה, גורלו נחרץ וסופו ידוע, ואינו שונה מגורלו של מי שנפל ושבר את פרק הירך. כמובן שדרכו של זה שנפל ושבר את פרק הירך אל יום המפגש עם גורלו הופכת  במדה מסויימת להיות פחות נעימה עקב הפגיעה שנגרמה לו, והוא אף עתיד לעשות את שארית הדרך בצליעה, אך במבט לטווח הארוך, אין לכך כל חשיבות. 

אך גם אם אותו אדם יקר שנדדה שנתו מחליט לאחר הביקור בשרותים לחזור למיטתו, הוא עדיין חסר שליטה בגורלו ואפילו אינו יכול לדעת מה מצפה לו בדקות הקרובות. אם שפר מזלו, הוא ימצא את אשתו ערה, והמשך הלילה יהיה טוב מתחילתו. לעומת זאת כאשר מדובר (לשם המחשה בלבד כמובן) בשכן שגר ממול, יכול מאד להיות שאם הוא – השכן ישוב למיטתו לאחר ביקור לילה בשרותים ויגלה שאשתו ערה, עבורו יהיה המשכו של אותו לילה דווקא מעצבן ורצוף ריבים שיתמשכו עד שיאיר היום.  

כמובן שקיימת גם אפשרות נוספת, והיא שאותו אדם מן השרותים סובל גם מבעיות בבלוטת הערמונית, וכי עד שיזכה לשוב סוף סוף למיטתו, הוא יגלה שמקומו נתפס בינתיים על ידי אותו שכן שגר ממול, וסופו של ארוע שכזה הוא באמת קשה לניבוי. אך כך או כך או כך, בין אם שב למיטתו ובין אם לא, בין אם מצא את אשתו ערה ובין אם לא, הוא והיא (וגם השכן) ממשיכים לנוע ללא הרף לקראת גורלם. כך ברגעי שמחה וכך גם ברגעים של עצב, ואפילו בעת שהם ישנים במיטתם.

יש להבחין בין שליטה בגורלנו, שזו משימה בהחלט בלתי אפשרית, לבין השפעה, גם אם מוגבלת, שיש לנו על מהלך חיינו.  במהלך שעות הערנות שבחיינו, אנו נדרשים ללא הרף להחלטות, שבחלקן יכולות לגרום גם לשינויים במהלך חיינו. כמושבניק מלידה, אני יודע שיש בידי כוח להחליט באם לפתוח היום את המים לחממה, או לשתול השנה מטע של מנגו או שמא דווקא אשכוליות לשם דוגמה. אך כל אחד מבין שלהחלטות אלו יש לכל היותר השפעה מסויימת על חשבון הבנק שלי. מאידך גיסא, לעתים קרובות קורה, שגם כאשר מדובר בארוע בעל חשיבות לאומית עצומה, אשר יש לו השפעה גדולה מאד על כל אדם במדינה, כגון אם תהיה השנה שנת בצורת, אין לנו כל יכולת להשפיע, ולו גם מעט שבמעט.

לעתים נדמה לו לאדם, כי למעשה מסויים שעשה או שהוא מתכוון לעשות, תהיה השפעה עצומה על כל המדינה, ואולי אפילו על האנושות כולה, אך לאחר זמן מתברר שגם אם היתה השפעה כלשהי, היא היתה דווקא בכיוון בלתי צפוי לחלוטין, ולעתים אפילו הפוך מזה שאליו התכוון עושה המעשה.

כאשר לנין וחבריו ביצעו את ההפיכה ברוסיה הצארית, הם התכוונו להקים מדינה שתהיה גן עדן לאזרחיה.  בפועל הם יצרו שלטון אכזרי שגרם למותם של מליונים – הרבה יותר ממה שגרם אי פעם האכזר שבצארים הרוסיים. המדען אלכסנדר פלמינג שגילה את הפניצילין הציל עד היום את חייהם של מיליארדים, אך בד בבד תרם שלא מדעת להיווצרות עולם הסובל מהתפוצצות אוכלוסין, אשר מדי שנה מתקשה יותר ויותר להאכיל את יושביו (ועוד לא אמרתי שום דבר על תופעות הלוואי הקטלניות של התרופה מצילת החיים הזו). כך גם מה שנראה לנו בשנת 1967 כגדול הנצחונות בהסטוריה הלאומית של עם ישראל, נראה פחות מחמישים שנה אחרי, כאחד האסונות הגדולים שפקדו אותנו מעולם. הוא גרם לשסע עצום בעם, ואין מי שיודע לאן יביאנו בהמשך.

היום, הצאר הרוסי, לנין ואלכסנדר פלמינג נמצאים בדיוק באותו מקום שיעד להם גורלם, וכמוהם גם ראש הממשלה, שר הבטחון והרמטכ"ל של מלחמת ששת הימים. כולם שינו בהחלטותיהם את מהלכי החיים של מליוני בני אדם, חלקם לטוב וחלקם לרע, עד שהגיעה שעתם להתייצב בעצמם מול גורלם. וגורלם של אלה שהזכרתי, הוא כאמור גורל משותף לכל יצור חי באשר הוא.

השאלה הנשאלת לאור העובדה שאין בידינו יכולת לשנות את  גורלנו, היא האם יש בכך כדי להשפיע בדרך כלשהי על התנהגותנו. התשובה לשאלה זו היא פשוטה ביותר: אנו מתנהגים בהתאם לחינוך ולערכים שספגנו במשך ימי חיינו, ומן הסתם גם בהתחשב בגנים שרכשנו מהורינו. אין יותר יפים לעניין זה מדבריו של רבי עקביא בן מהללאל שהיה אומר: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". כשלעצמי, די לי בכך אם נזכור מנין באנו ולאן אנו הולכים, ואין צורך להוסיף לכך גם איום בעונשים.

אבל קיבינימט, מה רציתי לומר בעצם בשעת לילה מאוחרת זו? אה כן, נזכרתי: הלוואי שלא תהיה השנה בצורת....    לילה טוב.

עודד אל-יגון

(פורסם בשבועון "קו למושב" מיום 8.3.2012)