| שלום רב חמודה! בחזרי היום, אחרי "טבילת אש", קפוא, מתוח ועייף, פגשוני מבטיך המעודדים, פינוקיך המלבבים, והיה בזה מעבר פתאומי מחוויה אחת לשנייה... יום זה יהיה שמור בזכרוני, כהוכחה לכוח ההסתגלות הכביר שהצלחנו לגלות באופן מפתיע. נדמה לי שגם נירון קיסר בכבודו לא זכה לראות אלומות אש כאלו שהתכבדנו בהן אנו. וצלילי ה"מוסיקה" החרישו ממש את אוזנינו. גם עכשיו תצלינה. בדרך עברנו מראי נוף מקסימים, ארץ עוטה לבנים, שמש חורף מלבבת ומקומות היסטוריים, השומרים על דמות ההוויה של תקופות עתיקות וימי הביניים. לא אוכל לכתוב מחדש את התפעלותי מיפי הנוף, בהיותי שקוע בו. הרי פוסקת ההתלהבות, נראה הדבר טבעי ושכיח. והרי גלומים במקומות אלה גם חיים קשים של בני אדם מנוצחים הנושאים בעומס אכזריותם של מסיבות המלחמה. וצילי אדם אלו מראים איזה דיסהרמוניה בטבע הארץ. קשה להתמיד בהתפעלות מארץ המקיימת בניה ב"לחם ויין". ריכוז המחשבה בהם מסיח את הדעת. משער אני לי שאמן המתעלה ממציאות החיים ופוסח עליהם, ודאי שלא ימצא כל פגם ורבב ב"יפי החיים" בארץ השמש הברוכה, לא כן אנוכי. ואם חזרתי בתיאור ההווי והטבע, אספר לך, אגב, תופעה מעניינת, באיזה מידה הבחורים שלנו הגיעו ב"השפעתם" בסביבה זו. ישנן כבר שקצות שרות "את חכי לי" ו"עמוק עמוק העצב בעיניים" והבחורים מספרים באיזה רגש רב הן שרות שירים אלו. והרי זה חילול הקודש. כמה רגשות וחוויות חבויים בשירים אלו, הנשמרים בליבנו בטוהר של אהבה ומסירות. והנה הזדמן לנו לפני שבוע בשעת האימונים לפגוש ילד בן שמונה, והוא שר לנו את הישירם האלה, באיזה נועם ורגש, שר הילד שקפא מקור בהתהלכו כמעט רעב ויחף ברציפות, הצלילים ליוו אותי כמה ימים. מוזר היה הדבר בעיניי. הערכתי רק את כשרון ההסתגלות של האיטלקים לצרכי הקשרים שלהם איתנו. בבתי מסחר כבר ישנן כתובות בעברית ובעליהן שוברים לשונם בשפתנו. לו היו בארץ, בעלי העסקים השומרים על השפה הגרמנית, עושים מאמץ קל, כמובן, תוך יחס והערכה לישוב הקיים, בטוחני שלא היינו עדים לתופעות מבישות של שלטון השפות הלועזיות בחוצות תל אביב. סטיתי קצת מהדרך, תוך אסוציאציות של מחשבות, בכדי לתאר לך במקצת קטעי הווי של הסביבה הזאת. ואשוב לנושא שהתחלתי. אחרי ריבוי החוויות שעברו עלי במשך היום, אחרי ההצלחה במבחן ראשון של חברי החדש – התותח, חזרתי מרוצה ושמח להוכחה זאת. וכפי שאמרתי לך, הרי לווה אותנו אדון החורף, אם כי שעשע אותנו בקרני השמש, ברוח קרה שהקפיאה את עצמותי. אמנם הנני לבוש במידה מספקת, אבל יש מקומות בגוף שבהם אין כלל הגנה: הרגליים והפנים. הרגשתי את הקור רק בשובי, במשך היום היה לי "חם מאד". ואולי דווקא משום כך הרגשתי את הקור בשובי. והנה פגשוני מכתבייך, ו"ריח הבית" עלה מהם. חייב אני לחדש את מחמאותיי לגבי נוסח הביטוי. למה הינך צנועה ונחבאת אל הכלים באמרך שחסר לך כשרון זה של העלאת דברים ותיאורם בצורה מוחשית? ושוב ראיתיך, בבית, בעבודה, בחברה, בהנאה תרבותית, ובהתלבטויותיך. עצמתי לרגע קט את עיניי והנה את בחדרנו. גם בשובנו מהשדה, אגב נסענו למעלה משעתיים, וזו דרך רחוקה, הגיתי רבות בך. הרגשות שנהגו בלב, העלו שירת "תחבקך האש בכירה". השלגים שבהרי האפנינים דובבו אותנו בשירה זו ואחריה הרבה שירים שהיינו שרים יחד בהיותי בחופשות בבית, והנה בחזרי פגשתיך, במכתבים רק, לצערי. כמה רחב הלב בפגישה. ותבורכי רבות על כך. עכשיו כבר לא קר לי, גם סיוט האש של היום חלף ואיננו. איתך אני, בבית. הערכתך ביחס לעזיבתה של אסיה את הארץ, נראית לי מאד. כפי הנראה שזקוק האדם לכוחות רוח ונפש רבים בכדי שיידע להתגבר על התלישות. ואני תמיד ראיתיה כבועה של בורית, אשר יעקב היה מפיח בה הרבה אוויר ונדמה היה לו שככה הוא מחזק אותה לערכים ויסודות, והרי הצליחה גם להוליך שולל את חבריה בקבוצה, למדה, השתלמה והגיעה ליכולת של חיים מעניינים, לו היה רק הרצון לכך. והנה בא הברק של הזהב מארץ העושר, וסנוור את העיניים. ונכון הוא, מי שלא עבר את המהפכה בחיים, זו שעברה עלינו, והחלפת המולדת אינה נעשית כהחלפת שמלה, לא יידע להכות שורשים בארץ. והרי גם אנו היינו נתונים בתקופה מסוימת, אחרי שעזבנו את הקבוצה, במבוכה ובמקצת גם בייאוש, בכל זאת מי היה יכול להעלות על הדעת, ברירה כזו שהיא ראתה כמוצא ממצבה. רק עתה בהיותי מרוחק בנכר, יודע אני מה מהווה עבורי הארץ. מבחינת תוכן חיי ותמצית מחשבתי, ממנה כל טעם חיי, עם כל מה שיש לי לבקר ביחס לתופעות השליליות בחיי הישוב, הרי זו כעין הלקאה עצמית, כי בתוך עמי אני יושב. יצירת ערכים המקשרים את האדם לארצו באים אמנם אחרי מבחנים רבים, וסבל לא מעט, אבל אלה מהווים נכס יקר לטעם החיים. הקושי בעבודה מדאיגני מאד. נראה לי שהגיע הזמן שתגמרי פעם עם המקום הזה. יודע אני כמה כוחות הינך מבזבזת במקום זה. וצריך לחשוב על איזה עבודה זמנית עד שובי. לא יתכן להשלים עם העבודה המפרכת, אשר אסור לך להיות נתונה בה. ואל תרפי מתביעת סידור הוגן בשבילך. אני כותב מכתבי זה, גם הפעם, אחרי מתיחות של היום, בפיזור וקיצור. אקווה מחר להשלים את החסר במכתב זה. היי בריאה חמודתי והרבי בכתיבה. שלומות לצפרה. שלך תמיד בשפע אהבה ונשיקות רבות, שמואליק |