כותרות TheMarker >
    ';

    ניו-יורקי מנגב באבו-גוש

    14 תגובות   יום חמישי, 8/3/12, 17:09

    ''

     

    בנסיעה לכנס הדוקומנטרי בקיבוץ עין-גדי, הגשם הכבד לא פסק. ככל שהתקרבנו לים-המלח העננים התפזרו, ובאחד מחריצי המצוקים התגלה מפל מים אדיר. אנשים עצרו את רכבם, יצאו החוצה, והביטו בעיניים משתהות במים השוצפים. זהו מראה טבע שאיננו זקוק לביטויי התפעמות. השתיקה היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שאתה חוזה בזיכרון בראשית. כוחות המים סחפו עימם את גרגירי החול החומים, ונשאו אותם אל תוך ים-המלח. הזרם הצהבהב יצר פס של בלונד בימה הכחולה.


    כאשר הגעתי לכנס, הקמתי ברחבת הדשא של בריכת הקיבוץ אוהל ללון בו את הלילה. לידי הקים אוהל רק עוד 'משוגע' אחד, שהימר כמוני על מזג אוויר נוח. שנינו פיללנו שהלילה לא תפרוץ סערה, כפי שדווח בתחזית.

    אחר כך נכנסתי לפאנל מפגש עם הבמאי היהודי האמריקאי אלן ברלינר. אלן מביים סרטים אישיים בשפה ייחודית לו. בסרט מאוד מפורסם שביים בשם "Nobody’s Business" הוא מנהל ראיון עיקש עם אביו. האב אוסקר איננו מבין את להיטותו של הבן, וטוען שעשיית סרט עליו היא טעות מיותרת. על שאלות אישיות ונוקבות הוא עונה "זה לא עסק של אף אחד!". כדי לתאר את הראיון הקשה לפיצוח משולבים בסרט קטעי ארכיון של קרב איגרוף. בקטע אחר משתמש אלן בסרט קולנוע ישן בו מתרחשת סצנה המדגימה את חווייתו המעצבת כילד. אמא המסורה מסיימת להרדים את בנה במיטה, ויורדת לסלון. היא מתיישבת לצד בעלה על הספה ובין השניים מתפתח ריב המוביל להחלטה על גירושים. ההורים בטוחים שהילד ישן, ומרימים קולם אחד על השני. מה שהם לא יודעים הוא שילדם עומד במסדרון מעל ומקשיב בחרדה לתופי המלחמה המרעידים את קירות הבית.

    אלן הוא מתעד אובססיבי ואספן כפייתי. בסטודיו הרחב שלו התקין לאורך הקירות מאות מגירות, ולכל מגירה נתן שם. למשל "מגירת שעונים" שהכילה כל מיני חלקים של שעונים. מגירה של פיסות מתכת סתמיות שאסף מהרצפה של רחובות ניו-יורק ועוד.

    כשיצא לי במקרה לאכול עימו חומוס באבו גוש בדרך חזרה לתל-אביב, התעסקותו עם ג'אנק הפליאה אותי יותר.

    כמובן שכמו כל תייר הוא אכל את החומוס עם מזלג ופיתה. אך המוזר היה שמדובר באסטניסט בדרגה מכובדת. אני מזהה את הטיפוסים כי גם אני כזה. במהלך הארוחה נוצר סביב צלחתו כתר עשוי מפיות משומשות בהן נהג לקנח את שפתיו לאחר כל ביס. בשארית הפיתה שנותרה יחידה בסלסלה המרכזית מיאן לגעת. לי זה ברור, הוא לא יגע בפיתה שמישהו אחר בצע אותה. זיהיתי את המצוקה והזמנתי עבורו סלסלה טרייה.

    איזה מרחק מסקרן קיים בין המפיות שעל השולחן באבו-גוש לרחובות המפויחים של ניו-יורק.


    כאשר החושך ירד על עין-גדי, ניגשתי לאוהל, והתכוננתי לשינה. ידעתי שהלילה לא אשן כמו שצריך. לא חששתי מכך, מכיוון שגם אם הייתי ישן עכשיו בסוויטה של 'הילטון' לא הייתי מצליח להירדם. ככה זה תמיד בלילה הראשון במקום חדש. נכנסתי לשק השינה, ופרשתי מעליו שמיכה שהבאתי ממש בדקה התשעים. הקור היה מקפיא, אך השמיכה הצילה אותי. שמתי כובע גרב על ראשי, הדלקתי פנס והתחלתי לקרוא בתקווה להירדם. איכשהו העייפות והספר עשו את שלהם, וישנתי שינה מעורפלת.

    התעוררתי לקול רוח עזה, שניערה את האוהל מצד לצד. טיפות גשם היכו בחוזקה בתקרת האוהל, אך לא הצליחו לחדור פנימה. אחרי עשר דקות של טלטלה נרגעה לפתע הסערה, והגשם נקש על האוהל כשכן מנומס. ניסיתי שוב להירדם, והייתי לא רחוק מכך, אך אחרי זמן לא קצר, נשמע מין שאון מחריד. רכבת סופה שעטה מהמצוקים בשריקה מצמררת, ועטפה את האוהל במשבי רוח אדירים. האוהל הזדעזע וכל ארבע פינותיו התרוממו באוויר כשרק גופי מסרב עדיין להיפרד מהקרקע, ובכך מחזיק את האוהל מלעוף. הבטתי בחלון הרשת הצר שבתקרת האוהל. השמים היו שחורים ונטולי זוהר. חשתי עצמי מתאהב בפראיות הזאת, מחכה לה שתנער אותי ותגרוף במסרק החול שלה שאריות של פחדים.

    לבחור עירוני שכמוני, סערה שכזאת היא בקשה מהטבע שידליק מחדש את אורות הנחיתה בדרך הביתה.

     


    שלשום הוזמנתי להופעה של אורן ברזילי שנערכה בביתו של חבר. האירוע היה חלק מחשיפת התרבות הישראלית לבלוגרים שהגיעו מחו"ל מתוך כוונה לשפר את תדמיתה של המדינה בעולם. (בעניין הזה יש לי בטן מלאה. אבל שורף לי בקצה האצבעות לציין שעוד לא נולדה אבקת הכביסה שתלבין את כיבוש השטחים ויישובם במתנחלים)

    האנגלית מילאה את חלל הדירה, הבלוגרים שתו יין, והארגון שמארח אותם, דאג להביא להם מנות פלאפל. אורן הופיע עם גיטרה קלאסית מוגברת ומחשב שניצב ליד. הלפטופ ניגן את הפלייבקים משירי האלבום המפעים  - "שדים של עצב סופות של אושר", ואורן, בקול המגיע משאול חדר בית החולים בו אושפז בעקבות מחלה קשה, הרטיט את הקשוחים שבחבורה.

    הכרתי את האלבום לפני. עד לא מזמן היה לי רעיון להוציא את אלבומי העתידי כספר אשר בתוכו יהיה הדיסק. בספר אמורים היו להופיע השירים לצד סיפורים. כל סיפור שופך אור נוסף על השיר ונותן לו נפח חדש. ב'אוזן השלישית' ביקשתי לראות אם יש דוגמה כזאת, וכך הגעתי לאלבום של ברזילי. האלבום היה ספר, ובכריכתו הקשה מודבקת מעטפה שבתוכה הדיסק.

    בעצת חבר טוב, הקונספט של שירים וסיפורים נגנז, כך גם הרעיון להוציא את האלבום באריזת ספר. החלטתי להוציא אותו בצורה הכי מוכרת שיש, אריזת פלסטיק 'שנות התשעים'. אם כבר דיסק אז שיהיה דיסק, פלסטיק ולא קרטון. ככה לפחות תישאר מזכרת אמיתית מהעידן הזה, כי יום אחד, והיום הזה לא רחוק, גם דיסקים לא יהיו. לא יהיה מה להחזיק ביד. רק על הרשת ינועו ענני מוסיקה וימטירו עלינו שירים, ללא פנים, ללא מילים ולא חלק מאלבום.


    הקונספט של הופעה בבית קורץ לי, יש בו משהו פחות מאיים ואפילו נוח. אולי זה תהליך טבעי עבור מי שמוציא אלבום בהפקה עצמית, הכול In-House, גם ההופעה.


    אני בדרך כלל לא מוצא עצמי נופל שדוד לשירים, שנכתבו באנגלית על ידי ישראלים ששפת אימם איננה לועזית. "שדים של עצב סופות של אושר" הוא סיפור אחר, והשיר My Sweet High בקישור למטה הוא הוכחה מרגשת לכך.

     

    ''


    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/4/12 19:41:

      צטט: ======== 2012-04-01 09:12:58

      מקסיםםםםםםםםם מתי כבר תוציא את הדיסק שלך? לא יכולה לחכות.

       

      תודה הילה :)

       

      האמת גם אני אינני יכול לחכות.. הכל כבר כמעט מוכן..

       

      כל היופי שבעולם,

      שחר.

        1/4/12 09:12:
      מקסיםםםםםםםםם מתי כבר תוציא את הדיסק שלך? לא יכולה לחכות.
        18/3/12 20:00:

      צטט: Contrasts 2012-03-18 13:31:49

      פוסט מקסים, שיר מהמם.

       

      תודה הדס :)

        18/3/12 13:31:
      פוסט מקסים, שיר מהמם.
        16/3/12 23:04:

      צטט: סער ליבן 2012-03-16 16:58:22

      יפיפה.

       

      תודה סער :)

        16/3/12 16:58:
      יפיפה.
        12/3/12 20:26:

      צטט: נעה אל-יגון 2012-03-11 19:17:36

      נעים לשמוע, עצוב להקשיב...

       

      תודה נעה :)

        11/3/12 19:17:
      נעים לשמוע, עצוב להקשיב...
        10/3/12 09:30:

      צטט: ~מאיה~ 2012-03-10 09:01:54

      יופי. גם הפוסט וגם השיר.

       

      תודה מאיה :)

        10/3/12 09:01:
      יופי. גם הפוסט וגם השיר.
        9/3/12 09:18:

      צטט: talishia1 2012-03-08 21:22:02

      סופות של אושר בתוך אוהל קטן :)

       

      תודה טליה היקרה :)

      לפעמים אושר, אולי אף שמחה קטנה, במרחק של נקישה קלה על חלון. צריך רק להאזין...

       

      סופשבוע מקסים.

      שחר.

        9/3/12 09:12:

      צטט: אינדיאנית אדומה 2012-03-08 17:53:42

      שחר יקר, תמיד מקסים לחזור לקרוא אותך. כמו אורות נחיתה בדרך הביתה.... תודה ומחכים לדיסק שלך!

       

      תודה רבה מיכל הנפלאה:)

      הדיסק בקרוב ינחת בנחיתה רכה.

       

      סופשבוע נפלא.

      שחר.


        8/3/12 21:22:
      סופות של אושר בתוך אוהל קטן :)
      שחר יקר, תמיד מקסים לחזור לקרוא אותך. כמו אורות נחיתה בדרך הביתה.... תודה ומחכים לדיסק שלך!