בפוסט האחרון שנכתב על סבתא דניאלה סופר איך המשפחה עברה מחיפה הבורגנית לעין הוד הבוהמיינית, ועל הצעדים הראשונים של החזרה לטבע. הפוסט הזה ירחיב קצת בנושא, ואם מישהו יחשוב שאני מגזים בתיאור או ממציא דברים - אני אעלב מאוד. 

עין הוד בשנת 1971 הייתה מקום קטן ומאובק למדי. ילדים היו מעטים. לפחות קבועים בכפר. הייתה משפחת סרנוף שהייתה בכפר לפנינו והם היו בלונדינים וספורטיבים. עכשיו אחרי 40 שנה הם עדיין בלונדינים וספורטיביים. היו משפחת לואיס שהיו שלוש בנות שוויצריות בלונדיניות יפות שהיו שרות שירים בגרמנית שוויצית וליבי היה נמס. הן היו מבלות חלק מהשנה בשוויץ ובאמריקה. הייתה משפחת שאלתיאל שהיו קצת יותר גדולים מאיתנו, משפחת יוסטר עם בן ובת בגילנו, ומשפחת מגל שהיו קבוצה של בני דודים מהירי חימה ושריריים ועכשיו, אחרי 40 שנה , הם עדיין מהירי חימה ושריריים. בכל זמן נתון משפחת מגל ומשפחת סרנוף היו נתונים במלחמות ילדים עם רובי חוליות ומקלות. משפחת רטנר עברה בחינניות מצד לצד ומדי פעם לפי האינטרסים שיתפה פעולה עם צד כזה או אחר. לנו היה יתרון של תחמושת ייחודית - ביצים רקובות של עשרות התרנגולות, הברווזים והאווזים שגדשו את המגרש שלנו. אבל אני מקדים את המאוחר, בסך הכל רציתי להגיד שהיו בכפר ממש מעט ילדים.   

בשנת 1972 אבא ואמא קנו בית חדש, שהאמת שהיה גם הוא בית ערבי ישן, אבל היו לו שתי קומות - חדר שינה גדול בקומה העליונה שאליו הובילו מדרגות עץ תלולות מתוך חדר המבוא / מטבח /שינה של אמא ואבא. בחדר העליון הוצבו שלוש מיטות קומתיים ששיכנו את ששת הילדים. אנחנו המשכנו ללכת לבית ספר הפתוח, עכשיו הייתי כבר בכיתה ד' וסבתא דניאלה התפנתה להשלים את חלומות החווה שלה. אחרי שויקטוריה האתון המסכנה נפחה את נישמתה בחנק, הוחלט שאני זכאי לאתון חדשה. אבא ואמא שוב נסעו לדלית אל כרמל לקנות אתון במחיר מופקע, שוב עצה של קאסם מנצור הצייד הנועז.

חייבים כמה מילים על קאסם הצייד. קאסם צד חזירי בר וחוגלות באיזור עין הוד. היה לו ג'יפ וויליס ישן וקטן ושפם שחור גדול. כל יום שישי הוא היה מגיע עם מיטב בשר הציד לאמא דניאלה. חוץ מחוגלות וחלקים סבירים של בשר ציד חזיר, הוא הצליח לשכנע את אמא שהמעדן האמיתי הוא הראש של החזיר. כל כמה שבתות הייתי מתעורר בשבת בבוקר עם ריח חריף של בשר חרוך - למטה על הכיריים היה סיר ענק מבעבע ובתוכו ראש ענק של חזיר בר כשהנחיריים והחיטים בולטים החוצה. אמא הייתה מחכה שקאסם לא יהיה בסביבה, מורידה את הסיר מהאש וזורקת את תוכו לכלבים. 

אז קאסם המליץ על אתון והפעם פגע בול. לאתון שבטח הוטבלה בשם אחר קראנו מריה תרזה, ואמה הסבירה לי בהתרגשות שהצלב הכהה על הגב של מריה תרזה משוייך לאמונה הנוצרית על המלכים מהמזרח שהגיעו על חמורים לברך את לידתו של ישוע. קאסם נתן לי קורס קצר בחמורית - לוקחים מקל של מטר לפחות, אם רוצים לעצור נותנים מכה מתחת ללחי החמור, ימינה - מכה על לחי ימין, שמאלה על לחי שמאל, קדימה - מכה בתחת. את כל השאר מריה תרזה לימדה אותי בעצמה - איך מפילים רוכב בעצירת פתאום, איך מכניסים רוכב לא זהיר לתוך עץ חרוב ומשאירים אותו תלוי שם, או טוב מכך - מעיפים אותו לתוך שיחי צבר. עצה לחיים - מי שרוצה ללמוד לרכב על סוס ולהכיר את כל הטריקים הקטנים - שילמד קודם לרכב על חמור. 

מריה תרזה חיה בחצר שלנו, שבאותה שנה לא היה הבדל גדול בין החצר לבית פנימה. החצר הייתה מלאה עדיין שרידי תנור טבון שהערבים בנו והשאירו במנוסתם במלחמה 24 שנה קודם לכן, ורוב החצר הייתה מכוסה בשיח אלת מסטיק אימתני שהתפרס על יותר מדונם. מריה תרזה הייתה אנינת טעם ובחלה בקש היבש שהבאנו לה. היא נהגה לפתוח בקלות את דלת הכניסה ולהכנס מוקדם בבוקר לאכול לבד ארוחת בוקר ישר מהשולחן. היינו יורדים במדרגות למטבח ומוצאים אותה עם הראש בתוך כלי הסוכר או מרוקנת את ארגז הלחם. 

מאוחר יותר מריה תרזה הפכה למכרה זהב - הייתי שם עליה שטיח צבעוני יפה, משלם לגל ירקוני ממשפחת מגל כדי שיסייע לי וביחד היינו מרכיבים ילדים בירידי האמנות של עין הוד ועשים המון כסף. זה היה אמור להיות מבוא טוב ליוזמות ועסקים. ובאמת - גל ירקוני נעשה יזם ואיש עסקים. אני? אני נשארתי קצת מריה תרזה.....

אמא נתנה לי להתמחות שנה ברכיבה על מריה תרזה ובסוף 1972 התקדמנו לרוזיננטה - הסוסה הראשונה שלנו.