בכתיבת בלוג יש לטעמי סוג של משחק תחפושות – כאילו התובנות שמועלות בבלוג עשויות באמת להשפיע על מישהו. לא נעים להודות – אבל בתור שחקן בבלוגיאדה לקחתי את משחק התחפושות ברצינות והשתדלתי לכתוב בלוגים שלדעתי מעלים דעה או רעיון שחשוב שישמעו. בדרך כלל הסטתי הצידה מהרשימה המתארכת של "הבלוגים שעלי לכתוב" רשימות שאומרות את המובן מאליו, או הצהרות כלליות שאין דרך לממש אותן.
אלא שהפעם אני נדרש דווקא לאותן מילים חסרות משמעות, שכן במשך יותר משנה מבצע השלטון בשכנתנו החביבה הרג מסיבי של אזרחים. הערכות המתונות מדברות על 7500 קרבנות, אך יש הטוענים שהמספר גדול בהרבה, וזאת מבלי להזכיר את האכזריות, את ההרס ואת כמות הפליטים שאותו דיכוי יצר. אל מול הזוועות הללו הלב רוצה לזעוק והשפתיים אינן מצייתות. יכול להיות שכבר כל כך התרגלנו למעשי טבח המוני שעוד אחד ברשימה מתקבל אצלנו באדישות? יכול להיות שמחאה ישראלית נגד הטבח בסוריה תתקבל בקהילה הבינלאומית בגיחוך של "תראו מי מדבר"? יכול להיות שהזדהות ישראלית אם צד מסוים בסוריה עלולה רק להזיק לאותו צד? וכמובן יש את העניין שנכתב בכותרת הבלוג – שמילים ישראליות שמוחות על הנעשה בסוריה הן בסופו של דבר מילים חסרות משמעות.
אם כך נראה לי שזו צריכה להיות שעתם הגדולה של המילים חסרות המשמעות, שכן על מעשים כמו אלו הנעשים בסוריה אסור להחריש. יותר מזה, מה הטעם בבלוג פוליטי אם מעשים כמו אלו המבוצעים בסוריה נשארים ללא הד – בעצם מה הטעם בכלל בבלוגיאדה פוליטית. הרשו לי לצטט מדבריו החכמים של טומי לפיד המנוח– "דברים נוראים קורים כאשר אנשים רעים עושים מעשים רעים, ואנשים טובים שותקים. שתיקת האנשים הטובים היא חלק מהותי של הטרגדיה." הבלוגיאדה העניקה לנו פה, והפה הזה אינו אמור לשתוק נוכח מעשים שנעשים בסוריה. גם אם המילים האלו נדושות וחסרות משמעות הן חייבות להאמר.
אני הולך לומר משהו חריג (ברמות) לשניים וחצי קוראי. זה לא הזמן לשתוק. קול שבחר להישמע במדיום של הבלוגיאדה לא יכול להיאלם כאשר תופעות כאלו קוראות. אם עכשיו לא נשמע קול אז מתי בעצם כן? אם לנוכח מעשי זוועה שכאלו הקול נאלם – למה בעצם צריך בלוג? לא משנה כמה המילים חסרות משמעות – הן חייבות להישמע.
וזו אולי הזדמנות להגיד מילה טובה לשר החוץ אביגדור ליברמן שהחליט לסייע לצלב האדום בשליחת סיוע הומניטרי לסוריה. ואלו הם דבריו: "מדינת העם היהודי אינה יכולה לשבת בלי לעשות דבר בעת שבמדינה שכנה מתרחשות זוועות ואנשים מאבדים את עולמם. גם אם מטבע הדברים ישראל איננה יכולה להתערב בנעשה במדינה עמה אין לנו קשרים דיפלומטיים, זוהי חובתנו המוסרית להושיט לפחות עזרה הומניטרית ולעורר את העולם לפעול להפסקת הטבח".
זו גם הזדמנות להפנות לפוסט של רונן מאיר דממה רדיקלית המדבר על שתיקת השמאל על המתרחש בסוריה (למעשה גם הוא הפנייה למאמר דממה גדולה ואפלה של אליעזר יערי).
כדי שלא נשכח: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4201707,00.html http://www.haaretz.co.il/news/world/middle-east/1.1663972 היום |
תגובות (19)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
עוד פעם ניסחת זאת טוב ממני.
התפקיד שלנו זה לא לפתור את הבעיות בסוריה - אך נראה לי שחלק מסוים מהתפקיד שלנו הוא להיות בני אנוש.
בחיי שאני לא מבינה מה זה משנה אם הבלוגוספירה הישראלית תסער. אנשים ממלאים פיהם מים לא בגלל שזה לא מזיז להם או שהם שווי נפש אלא כי מה יש לומר. ואם כולם יפרסמו פוסטים מזועזעים, אז מה? העיתונות עוסקת בזה רבות (לפחות העיתון שאני קוראת) אבל למה המינימום הנדרש מהעמך זה לכתוב פוסטים? ומה אתה עושה? כותב פוסט על זה שאנשים לא כותבים על המצב בסוריה.
אני כן באה בטענות לאו"ם ולליגה הערבית כי הם יכולים לעשות משהו ואתה ואני לא. כי זה התפקיד שלהם ולא שלנו.
כאשר מבוצעים מעשים מהסוג הנ"ל לדעתי העיסוק בשמאל ימין הוא מיותר. אני לא מבקר השמאל ולא מבקר הימין - לפני כל דבר הבלוג הוא ביקורת עצמית. חוצמזה שמשוטטות בקפה - אפשר לומר שהנושא כמעט ולא עולה בבלוגיאדה.
לגבי פוטין - אתה לא חושב שהוא בדק איתו לפני שהוא אמר את הדברים?
המקרה הנוכחי (כמו גם רבים אחרים) מעיד שטבח של בני אדם (לא משנה מאיזה עדה) אפילו לא מגרד לאנשים בקצה הציפורן המקישה על המקש. אם כאשר שכננו נטבחים הדבר לא מזיז לנו את קצה העףעף - מדוע שנצפה שכאשר חלילה וחס דבר דומה יקרה לנו - זה יעניין מישהו אחר?
לשמחתי לא הגעתי לאותם פורומים בהם אנשים עולצים על הרג אחרים. לא בטוח שבכל דבר צריך לערבב ימין ושמאל (למרות שלשמאל בדרך כלל יש פינה יותר רגישה לזכויות אדם). הפוסט של רונן מאיר שהפניתי אליו אכן בעיקר משתמש בהרג בסוריה כדי ל"סגור חשבונות" עם מי שהוא מכנה סמאלנים. מצד אחד זה לא מכובד - מצד שני (ללא קשר לימין שמאל) - מאוד מוזר שהנושא הזה כמעט ולא מטריד אף אחד (לפחות עם קפה דה מרקר הוא המדד). לגבי האמירה של שר החוץ - בהחלט יכול להיות שאינטרסים נוספים עמדו מאחוריה - מצד שני כמעט תמיד עומדים עוד אינטרסים מאחרי הצהרה או מעשה כלשהו - אל נוכח השתיקה הכמעט כוללת בציבוריות הישראלית לתופעה - דבריו ומעשיו של ליברמן בהחלט ראויים להערכה.
על הכוח שיש למילים, לאנשים, להרבה מאוד אנשים. על התקווה הזאת שבבסיס כל המחאות האנושיות של השנה האחרונה, להזיז עולם שלם ולהפוך את הפרימידה - דקה 27:05 של הסרט.
איך בדיוק זו שעתן הגדולה של המילים חסרות המשמעות? מה יעזור למישהו אם אתה ואני ועוד כמה ישראלים לא נחריש ונכתוב בבלוגים שלנו שזה איום ונורא מה שקורה בסוריה? מילים זה קל, מילים זה זול. מדיבורים אין עיבורים, כמו שאומרים. דרושים מעשים ומי שיכול לפעול זה האו"ם והליגה הערבית.
הדברים של אביגדור ליברמן הם בעיניי ציניות ממדרגה ראשונה, אבל זה יפה שישראל נרתמת לסיוע הומניטארי. עם זאת, אני לא רואה אותו או את ראש הממשלה קוראים לאו"ם או לארה"ב או לנאט"ו לקום ולהתערב.
אני בטוחה שאם מישהו יארגן בישראל הפגנות ענק או מבצע התרמה למען פליטים סורים - הישראלים יתנדבו בהמוניהם. אבל אולי עוד לא בשלו התנאים. מי יודע איך זה יתקבל בסוריה.
מילים עם טעם לפחות לאוזנינו ולמי שיקרא זאת.
אני מסכימה שאף אחד לא סופר אותנו וגם לא את מי שמחשיב את עצמו מעצב דעת קהל בקרב שכנינו. אביו של בשאר אסאד, טבח ב-1980 בעיר חמאת כ-20 אלף איש על ניסיון התקוממות והעולם שתק. והוא הבטיח את שלטונו מאז ועד מותו. הבן מאמין שהשיירה תעבור למרות הנביחות. ובפורמים הימניים כולם שמחים על הטבח ורק אתמול לרגל פורים זעקו חוגים דתיים ולאומיים בברכת פורים: שעמלק יימחה מעל פני האדמה. כשהימין מוחה על טבח האוייבים, זה רק לנגח את חוגי השמאל!!! רובנו לא מתרגש ממס שפתיים או מהצביעות הזאת. ולא רק הם צבועים, אלא גם מוסלמי העולם וכל שאר העולם שכן אובדנה של סורייה בעיניהם לא נורא בעיקר כי ילדים זה לא נפט.