שלום רב חמודתי!

הפעם זכיתי להפתעה נעימה בקצב הדואר, והרי הגיעני היום מכתבך מ-17 לחודש זה. עובדה זו הקלה קצת על הרגשת המרחק, נדמה כאילו התקרב המרחק הגיאוגרפי. הרי גם בהיותי במצרים היה הדואר מגיע בגבולות זמן דומה.

בכל זאת, הרי זו אשליה אופטית, ואת עודך רחוקה-רחוקה, ובינינו שלגים ושגלים.... אבל טובה הרגשה זו, אשר גם במושגי הזמן יש קירוב. כפי שהינך כותבת, אפיים כבר מצית...

בחזיתות אופים את הסוף הנמהר של גרמניה הנאצית. אמנם עוד צפויים מבחנים ומאמצים רבים, אבל גובר הביטחון שקרוב היום...

בועדות התרבות בארץ שהתחילו, בחנו נשי החיילים בהרגשת המוות. האמנם אין נושא יותר מעניין ומשקף רגשותינו אלא בהתמדת המחשבות על גורל טרגי. אם כי, איני שולל את עצם החדרת המחשבה הזאת, בהערכת הגורם  הזה בחיי דורנו, אבל למה הגיבוב הזה בטרגיקה. אין מצבנו מבחינה אובייקטיבית מעורר מחשבות כאלו. וליפה סלעי אמרו, כי אין כל יסוד למחשבותיה הנוגות. פגשתי מקצת מחבריו הפעילים בתפקידים חשובים, ולו הייתה שומעת את שפע הביטחון הנובע מדבריהם, בטוחני שלא הייתה שקועה במצב רוח וחרדה מתמדת לגורלו. באמת, קשה להשלים, עם העובדה האיומה הזאת, שבזמן שפה הבן מבלה בנעימים, חי באחריות התפקיד, עולה, מתפתח ויוצר לעצמו ערכים חשובים, המשפחה שקועה בייסוריה. ובכדי.

וגם את דוהרהלי, אל תשקעי בחרדה לי. אין כל יסוד לכך. כבר אמרתי לך, לו יכולתי להעבירך הנה לרגע קט, שתציצי בהווי חיי וטעמם, תוכנם ועניינם, בטוחני שגם את כמוני היית מלאת ביטחון ואמונה בחיים, יופיים ואושרם.

נדע לחיות את מבחני התקופה הזאת, בידיעת המטרה שלה הקדשנו את יסורינו, קורבן לשליחות הדור. ונדע שילומים למנת יסורים זו, הרי היסורים עוד נחצבה להבה. רבות כתבתי לך על נושא זה, שלא כרצון להתעלם ממציאות החיים תוך בריחה לפרזה מצלצלת. זוהי תמצית תוכן חיי, ומרגיש אני שיש טעם להם.

איני יכול לשער לעצמי איך הייתי מסיים את המלחמה בהרגשה שהייתי בה בתקופת השמירה, מקופח מחוויות בהן הנני נתון כרגע. נראה לי שגורלי כל כך קצוב היה, שאי אפשר היה אחרת לקבוע את דרכי. וכשאזכה לחזור אליך, בקרוב, אז יחד נשלים את סיכום התקופה הזאת והערכת ערכה לנו. אז תביני מה גדול היה חלקך, הסמוי אמנם, בעמידתי אני. ואל תזלזלי בתפקיד זה שהוטל עליך, כי קדוש הוא.

ובמכתבייך הינך משתפת גם אותי בחוויות ונבכי החיים שלך. הרי אין כמעט פינה בהווי חייך שלא יהיה גלוי לי. והנני מלווך בהתלבטויותיך, היסוסייך, והגיגיך, במידה שאפשר לעשות זאת ממרחקים. ואני תקווה שתגלי כוח לעמידה עד הסוף הקרוב.

תיאורך את בעיית המועצה המקומית והופעת חברי בבחירות, העלו במוחי מחשבות מוברחות לתת הכרתי. כל כך התרחקתי מהם ומחייהם, אפילו שמותיהם מצלצלים כהד עמום של תקופה רחוקה. פלינט, בוים, נוימן, שחר. איני משער לי שאוכל לחזור למקום זה ולהתחיל יחד איתם את מסלול חיי החדש. לא. לא יהיה הדבר. הוגה אני מחשבה של עזיבת המקום הזה, שכל כך הרבה מרץ, עמל ותמצית דם חיי השקעתי ובאו זרים וחיבלו את חלומותיי. הרי כמה כוחות נפש שאבתי ממפעלי החינוך, הילדים הרכים, העזרה לנצרכים, דאגה לקיומם, מלחמה על זכויותיהם, סידורם בעבודה וכולי. הרגשתי טעם בעבודתי, אבל הפרצופים שהתגלו בציבוריות הפועלת במקום זעזעו את מצפוני.

וכמו שלפני עזיבתנו את הקבוצה, הייתי תמיד אומר לך ש"אמצא דרכי בחיים", ומצאתי, כך גם עתה חי אני בביטחון זה. איני יכול בדיוק לקבוע מה תהיה עבודתי, אבל ראשית כל לא במקום הזה, בית החרושת הארור וכל מה שכרוך בסביבה זו.

את שואלת אותי אם אני מרבה לקרוא. כבר כתבתי לך פעם, שלצערי אין היכולת בידי לשקוע בקריאה. האימונים, לימוד נשק האויב, המתיחות בעבודה, במידת מה גם הפעולה הציבורית, גוזלים את כל זמני. בכל זאת, וכשמזדמנת שעה פנויה הריני מעיין בעלונים, אגרות, חוברות, המגיעים מהארץ ולפעמים גם ספר. עכשיו בידי בן הסנדלר לברכט. סיפור תולדות חייו של אנדרסון. ספר מעניין מאד, בהוצאת "שחרית" של עם עובד.

ועל ה"בחורצ'יק" שלי, מה אוסיף לך, הרי הוא ממלא את כל תוכן חיי. כל בורג, כל חלק בו אני מלטף, מצחצח ומנקה, כי הרבה תקוות אני תולה בו. ובטוחני שלא יבגוד בי בשעת מבחן. על נאמנותו לי, כבר הוכיח פעמים מספר, עכשיו הכל תלוי רק בי. שאני לא אכזיב אותו. ולכן הרבה מחשבה אני משקיע בכל הכרוך סביב, בתקפיד בו הנני מרוכז. וטובה ההרגשה שהסטורינג לא יבגוד. בכוחה להביאני לחוף מבטחי. הרבה כוחות חיים ואמונה אני שואב ממקור טהור זה. והם יעמדו לי עד בוא העת... ואני חוזר ומדגיש, גרשי כל צל דאגה מליבך, כי אין כל יסוד לה.

אני אנסה בקרוב לבקר אצל הקונסול הרוסי, להתעניין בגורל משפחותינו. ישנם חברים שכבר הגיעו אליו. אגב, גילה יחס של אדיבות רבה ביודעו מי אנחנו. בין היתר רמז בביטחון רב על הגאולה הקרובה. כפי הנראה שיש לו יסוד לכך. ספק באם אוכל לבוא לעזרתם, אבל אדע לפחות מה גורלם.

ואולי יחול שינוי עמדתם של הסובייטים ביחס לעליית יהודים מארצם, ונזכה להביא את אבא והאחיות אלינו. אולי, מי יודע, הרי זה לא מן הנמנע.

ושאלתך, האם שומעים כאן רדיו ירושלים? לא. אפילו הד קלוש לא מגיע. בגלי האתר יש כאן עוד שליטה רבה לאויב. והרי בקרבתו ממש הננו חונים. ובאמת מכבידה ההרגשה שקולה של ירושלים כה חנוק ועצור. והרי לא רק בניה, שהם מרוחקים כרגע, זקוקים לקולה. כל יהדות העולם מצפה לה, לקולה המעודד, המנחם והמושיע. אבל אין קול ואין קשב. רבים מחברינו לוחצים על הצורך בפנייה מאורגנת להנהלת הרדיו בארץ, שיגבירו את קולה. אולי תעמוד לנו הזכות.

ואת קצהלי, המשיכי להעביר לי הד קולה של הארץ, על מצבך ומעשייך, בריאותך ועבודתך. אני כולי נתון במחשבה זאת. אם כן, אל תחסכי מאמץ והתמידי בכתיבה.

שלומות לצפרה, לקרובים ולילדים.

שלך בשפע אהבה ונשיקות רבות,

שמואליק