התמונה הנוסטלגית ההיא שהיתה חקוקה לי אי שם באיזה תא אפל על הריון יפה כבר לא. הקונספציה המעוותת הזו על הריון יפה או חלילה נעים, זה עם הבוק של התמונות מהסטודיו, תכנון החדר לרך הנולד עם הוילונות הסגולים, כל הוורוד הזה לרבות הגל ההרמוני הזה ששוטף את שניכם בשבועות הראשונים, הברושורים התמימים על עגלות תינוקות, וסיורים לעת ערב בחדרי לידה בואכה חודש שמיני טפו טפו. עכשיו אנחנו בתקופת האבן, קרי זה משהו במאחורה של מימד הסבל. אשתי הפכה למפלצת הריון, אכן מדובר בהריון יפה, ואכן מדובר באשתי שאני כל כך אוהב, אבל מותק אני הולך עכשיו על כל הקופה, כי אם לפרוק – אז שיהיה בכתיבה. רק לפני כמה חודשים הייתי נשוי למישהי שהיכרתי, איפה היא?!
שבוע מאה בסדר? נראה לי שבאיזור השלושים, זנב ארוך של הורמונים מתעתעים משתרך אחריה והיא הפכה תפלצתית למדי, ברוך שלא עשני אישה אלא סתם נוירוטי. אם לחשוב על הענייין ביתר שאת אז הפעם הראשונה שנישאתי היתה כולה פנטזיה, הפעם השנייה היתה שקולה הרבה יותר, אבל בימים טרופים אלה אני סוג של מצטער שנולדתי. תיכף היא תבוא לפה ותנבח עליי שזה שישי בבוקר והיא רוצה שאני אקח אותה לאכול, ושהיא תקבע איפה. ומי אמר שלגברים אין הצפות הורמונוליות? אם כל זה לא מספיק עכשיו היא סובלת מצינון קל. "אני לא מרגישה טוב – אתה אשם".
אומרים שאחרי הלידה זה יותר גרוע, ושאני צריך לגייס המון סבלנות וסובלנות. כולם ללא יוצא מן הכלל יכולים לקפוץ לי – יש לי פאסון לשמור עליו ואני מתכוון לשמר עליו בקנאות. ולחשוב שתהיה פה עוד אחת כמו אשתי. "אבא יש לי קופון לקסטרו – קח אותי מייד לקניון", אני כהרגלי אגוון בתשובות שלי "טוב ממי, את יודעת הרי שאבא שפוט שלך, תנצלי את זה". אתמול חל יום האישה הבינלאומי משהו? באמא שלי קחו שבוע תעזבו אותי בשקט. לא, זו כבר לא אותה אישה. זה משהו לא מוגדר עם סדר יום של שינה, אכילה, שינה שוב פעם, וצרורות ארוכים של ביקורת קשה שמוטחת בפניי ללא הרף יום וליל.
כל בוקר בתקופה הזו של ההריון היא משתפת אותי בחלומות שלה. לא קל. לכל החגיגה הזו מצטרפות חרדות נטישה שחודורת עמוק אל תוך תוכו של עמק הבכה. יום שלישי שבע בבוקר, סיפרה לי שהיא חלמה שתפסה אותי במיטה עם גבר, לא נותר לי אלא לשאול עד כמה זה כאב לי, והיא השיבה לי שהיינו עם שמיכה. זה השלב שאתה רץ לסלון, בוכה מצחוק וחוזר למיטה ומתחיל לגרד בראש. אולי בכל זאת יש כדורים לבעלים שהנשים שלהם בהריון? אז זהו שלא. כל בוקר והזוועות שלו. לך אחרי כל זה תחפש שם לבת.
בוכה מכל שטות. אני נזהר באמת. לפעמים זה מצליח. גם כאן לא ממש יודע איך הגעתי לסיטואציה מביכה מה. בכתה מול המראה עם מברשת השיער והפן. פצחה במונולוג שובה לב : "אני לא יכולה יותר, תראה איך השיער שלי נראה (כהרגלו לטעמי), יש לי שיער כמו לאילן לוקאץ'" מי מי?! אה, זה ההוא מהטלויזיה לענייני תרבות עם שיער ארוך לא? וכך אני מוצא עצמי על הרצפה שחוט מצחוק. גיגול קל על הלוקאץ' הזה מגלה לי שהוא בלונדיני עם שיער ארוך – וזה לא ממש דומה. עכשיו נותר לי רק לדאוג שלא תביא לי אותו גם באיזה חלום. בלונדיניות לעומת זאת תתקבלנה בברכה.
וכך הימים עוברים, הבטן גדלה כמו גם זו של אשתי. התחילה השבוע קורס כניעה ללידה, צרפה איתה קרובת משפחה שלה, כולם שם בקורס שאלו אותן אם הן זוג – אח הלוואי. אבל את החלומות כבר איזכרנו בלמעלה של הפוסט. אולי נשדרג קצת היום את החדר של המיועדת, אולי נראה גם איזו דירה, אבל קודם כל אני צריך לחטוף את הצווחות של הבוקר ולתת לה להרגיש שלמה עם עצמה. אחר כך נלך לאכול והיא תחזור לישון צהריים. כן ככה זה שאתה בהריון.
מתאים לה ההריון הזה, מפנטזת על עוד אחד ועדיין רוצה שאני אקנה לה גם ג'יפ חדש כדי שיהיה לה מקום לכל השבט. וואלה יופי ומה עם הצרכים שלי? אני לא נחשב עכשיו בכלל ואני לא רגיל לזה אבל למרות כל הכאב, הסיוטים, הבקרים הקשים, הבכי, הקיטורים, הביקורות, הצעקות והמכות שאני חוטף, אני מקדיש את הפוסט הזה לאשתי שרצתה בכל מאודה ומרצה להתחפש לפרה, ולמה ישר אני מדמיין את אילן לוקאץ' מחופש לפרה בלונדינית?
הזמינו אותנו היום לשתי מסיבות פורים. הביאה לי מדים של טייס, קצין ראשון. אמרה לי תתחפש. סירבתי כי אם זה לא דרגות של קברניט אני לא בעסק. אבל עכשיו היא מצוננת ורוב הסיכויים שנבלה בבית, מה שאומר שאני עדיין בכוננות ספיגה.
פורים שמח.
עמית |