לילה כבר ירד על באר שבע.

"די!" אמרתי ליואל שבהה בחוברת התרגילים במתמטיקה ופיהק ללא הרף, "בוא נצא קצת להתאוורר."

באותו בוקר עלינו על האוטובוס הראשון שיצא מירושלים לבאר שבע, ונסענו להיבחן בפקולטה להנדסה באוניברסיטת בן-גוריון. יואל למד איתי ארבע שנים באורט הנביאים, ושירת איתי שנתיים בשריון.

הבחינות בפיזיקה ובמתמטיקה התקיימו במשך יומיים רצופים, ואנחנו העדפנו להזמין חדר ללילה במלון הכי זול שמצאנו בבאר שבע, במקום לעשות את כל הדרך הביתה הלוך ושוב.

כשיצאתי מהבחינה בפיזיקה הראש שלי היה בעננים. הייתי בטוח שפתרתי נכון לפחות שש מתוך שבע הבעיות.

יואל, כמו אחרי כל בחינה, יצא עם הראש באדמה.

"תגיד," אמר, "בבעיה עם המטוטלת... יצא לך שלוש שניות?"

"שתיים!" אמרתי, "אני קיבלתי רק שתיים."

"אבל הצבתי את אורך המוט במשוואת הזמן ויצא לי שלוש... בוא תִראה שלפחות הדרך נכונה," הביט בי בעיניים מתחננות.

"לקחתָ בחשבון את מסת המוט?" שאלתי.

"לעזאזל!" טפח בידו על מצחו. "הלכה לי גם השאלה היחידה שחשבתי שפתרתי נכון."

"בוא נצא לטיול קצר," אמרתי, "ננקה קצת את הראש."

יצאנו מהחדר במלון הנגב, צעדנו כעשר דקות ברחוב העצמאות והגענו עד לאזור התעשייה הישן. חֵלק מהמבנים שם היו ללא דלתות, ומבעד לסורגים ראינו רק שברי חלונות. היו שם כמה נערות שלבשו מכנסיים קצרצרים וחולצות צמודות. רובן עמדו, אך חלקן ישבו על המדרגות ליד פתחי הכניסה הפרוצים.

"בוא נציץ מקרוב," אמר יואל, "רק נסתכל." עיניו הכחולות ברקו ועל פניו נמרח חיוך של ילד מבויש.

מפעם לפעם ניגש איזה גבר לאחת הבנות, הסתודד איתה דקה או שתיים, ונעלם יחד איתה לתוך אחד המבנים. היו שם נערים בני עֶשׂרֶה וקשישים שלבטח כבר מקבלים את קצבת הביטוח הלאומי.

עברנו ביניהן וסקרנו אותן כמו שהנשיא סוקר את משמר הכבוד של הכנסת. חלקן נותרו קפואות וללא תנועה, ואחרות מיהרו וחשפו עוד טפח מהמעט שנותר מכוסה.

"רוצֶה לבלות?" ניגשה אחת מהן אל יואל והחליקה את ידה על זרועו. "עשרים וחמש בשבילך."

"עשרים! רוצָה?" קולו רעד והחיוך שעל פניו נמוג.

"יאללה תְחַפֵף," נופפה בידה, "מה אני, לשכת הסעד?"

המשכנו ללכת לצד שורה של שיחי הרדוף הנחלים והגענו עד לקצה הרחוב. אחת מהן עמדה שם ליד תמרור עצוֹר שאחריו התפתלה דרך עפר צרה.

צעירה נוספת, במכנסיים ארוכים וז'קט קצר, עמדה לא רחוק מאיתנו וצפתה בנו מן הצד.

אור זהוב שהבליח מפנס רחוב מרוחק נפל על זוג רגליים ארוכות שיכלו לקשט את עמודי השער של ווֹג. הרמתי את מבטי, אבל התמרור הטיל צל כהה על פניה.

"כמה?" שאל יואל והמשיך ללכת בלי לחכות לתשובה.

"חכה! אל תברח," קראה לעברו, "בשבילך רק עשרים."

הוא נעצר ועשה אחורה פנֵה. "אני מוכרח... המתח..." הפטיר לעברי והשפיל את עיניו.

היא אחזה בידו וגררה אותו לתוך החושך שמאחורי השיחים. הספקתי לראות רק שלבשה זוג מכנסונים אדומים וגופייה צהובה.

גבר צנום שלבש חולצה פרחונית וענד שרשרת זהב כבדה על צווארו צץ לו משום מקום וניגש אל הצעירה עם הז'קט.

"עשרים, רק עשרים," אמרה.

"בת זונה," מלמל, ונעלם כלעומת שבא.

יואל חזר כעבור קצת פחות מעשר דקות.

"לקחה אותי לעננים," אמר, והכחול שבעיניו בהק, "ואולי תצחק, אבל אני מוכן להישבע לך שגם היא נהנתה."

חזרנו למלון, ויואל מיהר והתיישב ליד השולחן. "בוא נעשה חזרה אחרונה," אמר ופתח את חוברת התרגילים במתמטיקה.

"חבל על הזמן, עדיף שנלך לישון," אמרתי ונכנסתי מתחת לשמיכת הצמר השחורה.

פקחתי את עיני עוד לפני אור ראשון. על השולחן הייתה מונחת חוברת התרגילים באותו עמוד שנפתחה. הראש של יואל היה שעון עליה ונדמה היה לי שחומר הלימוד מפעפע מהחוברת ישר לתוך מוחו. 

כיסיתי אותו בשמיכה, התלבשתי במהירות ויצאתי לצעידה קצרה. בדרך חזרה נכנסתי למכולת, ופתאום ראיתי אותה מולי. האור החזק שבקע מנוּרת החשמל קרע את שכבת האיפור העבה מעל פניה וחשף צלקת עמוקה שנפערה מעינה הימנית עד לזווית שפתה. בידה החזיקה שקית עוגיות.

"שלום, מה שלומֵך?" שאלתי. מקרוב הבחנתי בגומת חן קטנה על לחיה השמאלית.

"להיום גמרתי, אם אתה רוצה תבוא מחר," אמרה והושיטה לי את השקית, "תתכבד... תיקח גם לחבר שלך," חייכה חיוך רפה.  

משאית של תנובה נעצרה בחריקת בלמים ליד המכולת.  

כוח החיכוך פועל על גוף בניגוד לכיוון התנועה של הגוף, נזכרתי פתאום בשאלה שתיים ונשכתי את שפתי. מאה בפיזיקה כבר לא אקבל.

נטלתי מהשקית שתי עוגיות, והצעירה מתחה את זרועותיה וחשפה בפני בטן שטוחה ומוצקה. לפתע הביטה לצדדים ועינה השמאלית התרוצצה לכל הכיוונים. "אפשר גם במלון," לחשה לתוך אוזני.

דלת המשאית נפתחה, וצלילים מתוך "מוזיקת לילה זעירה" בקעו מתא הנהג. כרס מרשימה הגיחה מתוכו, ואיש טרוט עיניים מעוטר בזיפי זקן בן יומיים ירד בגרם המדרגות ודילג אחריה ברגליים מפושקות. הוא ניגש לתא המטען, גרר משם קופסת קרטון גדולה, והניח אותה בכניסה למכולת.

נטלתי סלסילת קניות והכנסתי לתוכה שני גביעי יוגורט שלקחתי ישר מהקופסה. נכנסתי פנימה ולקחתי עוד שש לחמניות, חבילת חמאה וחפיסת גבינה צהובה פרוסה. הוצאתי מכיסי שטר בן עשר לירות והושטתי לאיש שמאחורי הדלפק. הוא החזיר לי כמה מטבעות, רשם משהו בפנקסו, וכיבה את נורת החשמל.

הכנסתי את המצרכים לשקית ניילון צהובה, ופתאום הבחנתי בחפיסות שוקולד שהיו מונחות על מדף זכוכית קטן ליד הקופה. לקחתי אחת מהן, הנחתי על הדלפק שני מטבעות מתוך העודף שקיבלתי ומיהרתי החוצה, אבל היא כבר לא הייתה שם.

אור אפרורי עכור העיב על זוהרם של פנסי הרחוב. טריקת דלת קטעה את הסרנדה לכלי מיתר של מוצרט, והמשאית התרחקה במהירות, מותירה שני פסים שחורים על הכביש.

בוקר עלה בבאר שבע.